האתר המחודש בבניה, ובתהליך של הכנסת חומרים רבים נוספים.

המאבק לשחרור פולארד 35 שנה!

להיות ישראלי / דביר שרייבר [מקור ראשון]

בלילה חלמתי על פולארד. הוא ישב על כסא קטן, הגב שלו היה כפוף. העיניים הביטו לרצפה.

 

 ראיתי את אשתך אצל יאיר לפיד, אמרתי לו.

 

 לפני שבועיים, לרגל מלאת עשרים שנה למאסרו, התארחה אסתר פולארד בתוכנית של לפיד וסיפרה על תנאי המאסר הבלתי אפשריים של בעלה ועל זה שממשלת ישראל לא עושה דבר כדי לחלץ אותו. פולארד עצמו האשים מהכלא את שר הביטחון מופז בהתחמקות עקבית מטיפול בעניין שלו ואמר שכל מה שמעניין את ראשי מדינת ישראל זה לשמור על האחוריים שלהם. אסתר פולארד טענה שהם פשוט מחכים שהוא ימות. מבחינתם, היא אמרה, הכי טוב יהיה אם הוא יתאבד. לפיד אמר שהוא לא מאמין. פולארד חייכה במרירות.

 

 יש לך אשה אמיצה מאוד, אמרתי לפולארד. פולארד שתק. אולי כבר סיפרו לו ששבוע אחר כך, ממש באותו אולפן, לפיד אירח את שאול מופז. אחרי שדיברו קצת על פוליטיקה הם דיברו על אבא של מופז, שנפטר לפני שנתיים. הקול של מופז רעד. הוא סיפר איך אבא שלו הקדיש את חייו למען ילדיו. איך חשך מפיו למענם, איך שלח אותם ללמוד במוסדות רחוקים מהבית כדי שיתערו בחברה, שיהיו ישראלים לכל דבר. הקהל התרגש. לפיד נמס. "אדם שבוכה על אבא שלו", התפייט המראיין המסוקס, "זה אדם שראוי לעמוד בראש מפלגה בישראל". אחר כך כולם  דיברו בהשתאות על הדמעות שמופז מחה בשידור חי. אף אחד לא שאל, למשל, איך זה שלפיד לא ביקש ממנו להגיב על ההאשמות של פולארד. האם הוא פחד שמופז יישבר ויפרוץ בבכי? האם הוא חשש שעיסוק בנושא יפגע בסיכוייו של האיש הרגיש הזה לעמוד בראש המפלגה? האם מופז הודיע לו מראש שעל זה הוא לא מוכן לדבר? ואולי לפיד בכלל לא רצה לשאול, כי את מי מעניין פולארד כשאפשר לקבל דמעות טריות בפריים טיים.

 

 פולארד המשיך לשתוק. נורא רציתי לעודד אותו.

 

 שרנסקי, אמרתי. קח כדוגמה את שרנסקי. תשע שנים הוא היה כלוא במקומות הכי נוראים בברית המועצות. גם לו יש אשה שהפכה את העולם למענו, ובסוף זה הצליח. כשהוא שוחרר ועלה לארץ, כל המדינה עצרה את נשימתה. בשדה התעופה חיכו לו ראש הממשלה פרס ושר החוץ שמיר ועוד המון אנשים שבאו לראות איך החלום מתגשם. אחר כך הוא גם הפך לפעיל חברתי ואפילו לשר בכיר. תתעודד, יונתן, אמרתי. אסור להתייאש.

 

 פולארד הרים את עיניו. היה בהם מבט מיוסר, מפוכח. כן, שנינו ידענו שכששרנסקי הפך לבן חורין, הוא, פולארד, כבר סגר שנה בכלא האמריקני. כשבבית הלבן דיברו על שלטון הרשע הקומוניסטי שמפר את זכויות האדם, בפנטגון תפרו לפולארד מאסר לכל החיים. כשפרס ושמיר חיבקו את שרנסקי, הם לא גילו לו שאת פולארד הם החליטו להפקיר.

 

 פולארד שוב כבש מבט ברצפה. אין ספק, הוא ידע. הוא ידע שאת שרנסקי קיבלו בזרועות פתוחות רק עד שהוא החליט להמשיך בפעילות ציבורית גם בארץ. שאהבו אותו עד שפתאום התברר שהוא נגד הסכמי אוסלו ובעיקר נגד ההתנתקות. הוא ידע. הוא ידע שמיליון העולים שבאו אחר כך התקבלו באהבה, אבל אחרי שהתברר שרובם חושבים כמו שרנסקי פתאום התחילו להגיד עליהם שהם לא מבינים בדמוקרטיה ושהם לא באמת ישראלים. וכשנחשפה העובדה שבהפגנות הימין יש המון דוברי אנגלית החלה להישמע בקול רם השאלה איך זה שלישראל מגיעים רק אנשים מהשוליים ולא החומר האנושי המשובח שלמרבה הצער בוחר להישאר דווקא מעבר לים. הוא ידע, הוא ידע שלמרות – ואולי בגלל – שהוא מסר לישראל מידע שהציל חיי אדם, מבחינת הרבה ישראלים הוא לא גיבור. הוא פראייר. הוא ידע ששרון ומופז לא צריכים אותו על הראש. הם לא באמת רוצים שהוא יהיה ישראלי.

 

 כי להיות ישראלי זה כבר מזמן לא שירי ביחד, אהבת מולדת והפרחת השממה. היום להיות ישראלי זה להיות מסובך עם רגשי נחיתות, להתרפס בפני העולם, להעריץ את זה שרוצה לחסל אותך ולהפקיר את זה שרוצה לעזור לך. תשאלו את לוחמי צד"ל, ואת מגורשי גוש קטיף, ואת המשפחה של מדחת יוסף, ואת ההורים השכולים שפונים שוב ושוב אל מופז והוא אפילו לא טורח לענות להם, ואת פולארד. מהבחינה הזאת, פולארד לא ישראלי. מופז כן.

 

 אז הנה, החלום של אבא של מופז התגשם. הבן שאול נהיה ישראלי. מאוד ישראלי. וזאת באמת סיבה טובה לבכות.