בס"ד

בימים אלו החלה השנה העשרים ושלוש שנים לשבתו של יונתן פולארד בכלא האמריקני. כמעט חצי יובל שנים, 8045 ימים, יותר מרבע מימי חייו של אדם ממוצע.    
צריך אולי להיזכר מי הוא יהונתן פולארד. הוא שירת כאזרח באגף המודיעין של הצי האמריקני בוושינגטון ומתוקף עבודתו נחשף לחומרים מודיעיניים מסווגים. במהלך עבודתו הוא גילה לדבריו שארצו נמנעה במכוון להעביר לידי ישראל מסמכים ומידע סודי שהיה חיוני לביטחונה. הוא ניסה לפעול בצינורות המקובלים להעברת המידע אולם לאחר שלא הצליח הוא החל להעביר את המסמכים החשובים והסודיים לידי מפעיליו הישראליים במשרד הביטחון ובהם רפי איתן, היום שר בממשלת ישראל.
המידע שהעביר פולארד שימש רבות את מדינת ישראל – בין היתר להיערכות הגנתית מפני נשק להשמדה המונית של מדינות ערב ואף לפעולות התקפיות בעורף האויב.  אך ברגע האמת, לאחר שנחשף, ישראל הפקירה אותו וגירשה אותו מהשגרירות הישראלית אליה נמלט, והפנתה לו עורף והכחישה אליו כל קשר.
 יהונתן פולארד הגן על ישראל לא פחות משאר השבויים והנעדרים שנפלו בשבי במהלך הגנתם על המולדת. הוא חרף נפשו וסיכן את חייו מתוך תחושת שליחות כדי להציל את עם ישראל מאיום קיומי, ולהגן עליו מכליה ומהתקפות טרור רצחניות.
 הממשלה בישראל וגופי הביטחון לא עושים היום די לשיחרורו. הנושא לא נמצא במרכז סדר היום הציבורי, וכך גם המודעות לנושא בקרב חלקי העם. נדמה אולי שאין קונצנזוס מספיק רחב, הסכמה לאומית רחבה לעשות הכל לשחרורו של יהונתן.  אין הבדל בין פולארד לבין יתר השבויים והנעדרים מלבד עובדה אחת: הוא שבוי במדינה ידידותית.
כשאנחנו מתמודדים מול אויב ברור, אנחנו יודעים לעשות את האבחנה. יש טובים ויש רעים. יש את כוחות האור ויש את כוחות החושך. אבל כשאנחנו מצויים מול מדינה ידידותית שמתאכזרת ללא כל הצדקה במשך כמעט עשרים ושלוש שנה לאיש ששירת את האומה הישראלית הגבולות הללו מטשטשים.
 כשאנחנו עומדים מול אויב, המחזיק את בנינו בשבי ומתאכזר אליהם אנחנו מוכנים לצאת למלחמת חורמה, לספוג למעלה ממאה חיילים ואזרחים הרוגים, וטילים ורקטות על כל אזור הצפון. אבל מול מדינה ידידותית אנחנו לא מוכנים לשבור את הכלים.
בשבוע הקרוב, ימי החנוכה, נחגוג את נס ניצחון הרוח על החומר. הגבורה היהודית מול תרבות יוון. המרד אז פרץ בגלל גזרות השמד, בגלל ההתייוונות, בגלל אותה כפיפות למערב וכל מה שהוא מייצג.
כיום מדינת ישראל והעומדים בראשה כפופים לאומית לעולם המערבי ובראשו ארצות הברית. תלות כלכלית, סיוע ביטחוני, מטריה מדינית באו"ם ועוד.
כמובן שיש בכך חשיבות ועדיין עלינו לאזור אומץ ולעשות כל שביכולתנו להפנים בראש ובראשונה שאזרח ישראלי נמצא בשבי בארה"ב, ואסור לנו להפקיר שבויים מאחור.
 צריך לעשות ולפעול על-מנת להגביר את המודעות הציבורית ולהעלות לסדר היום התקשורתי והמדיני את שיחרורו של יהונתן פולארד.  קשה לעומדים בהנהגת המדינה לצאת כנגד מי שנחשב מנהיג העולם החופשי ולעמוד חוצץ מול מדינה ידידותית אך גם צריכים להבין ולהציג לממשל בוושניגטון שהוא מחזיק בכלא בתנאים קשים ומחפירים אזרח ישראלי גיבור.  בכל פגישה מדינית, בכל מגעים מדיניים או ביקור של בכיר אמריקני בישראל או בכיר ישראלי בארה"ב צריך להעלות שוב ושוב את הנושא ולדרוש את שחרורו של יהונתן.
על אף היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב אנחנו חייבים לדעת לפעמים לדפוק על השולחן – גם בנושאים המדיניים גם בנושאים ההתיישבותיים וגם כשמדובר בשיחרורו של חייל המצוי אצלם בשבי. רק כך נוכל להביא לשינוי פנימי אצלנו בדעת הקהל וממילא ליצירת לחץ ציבורי ולהביא לשיחרורו של יהונתן פולארד.

יהונתן פולארד הגן על ישראל, חרף נפשו וסיכן את חייו מתוך תחושת שליחות כדי להציל את עם ישראל מאיום קיומי, ולהגן עליו מכליה ומהתקפות טרור רצחניות.
אין הבדל בין פולארד לבין יתר השבויים והנעדרים מלבד עובדה אחת: הוא שבוי במדינה ידידותית. על אף היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב אנחנו חייבים לדעת לפעמים לדפוק על השולחן – גם בנושאים המדיניים גם בנושאים ההתיישבותיים וגם כשמדובר בשיחרורו של חייל המצוי אצלם בשבי. בדרישה חד משמעית להבאתו של יהונתן פולארד הביתה.

נלקח מעלון יש"ע פרשת וישב תשס"ח