המאבק לשחרור פולארד 35 שנה!

פולארד כביטוי ליחסי ישראל ארה"ב / אהרון ויזנר

רפי איתן חזר לשתוק אחרי הריאיון ב"נקודת מפגש", אבל הגילויים שלו נשארו, והשאירו עימם שאלות פתוחות

 
דבריו של רפי איתן בתוכניתי "נקודת מפגש" (ה', 14/10/10) ברשת ב' בעניין העוול שהאמריקנים עשו לפולארד, זכו להדים רבים. במשך שנים איתן מילא פיו מים וסירב להתייחס לדברים. לרגע אחד פתח איתן ששימש כמפקד היחידה שהפעילה את פולארד – הלק"ם, את פיו ואמר דברים שרבים ידעו, אך עד אותו רגע לא זכו לאישור רשמי.

 

רפי איתן גילה לראשונה כי האמריקנים התחייבו בע"פ כי "פולארד לא יישב בכלא למעלה מעשר שנים", בהתאם לחוק האמריקני ביחס לריגול ע"י מדינה ידידותית. למי שלא יודע, פולארד יושב בכלא האמריקני כבר 25 שנים!!!

 

למי שלא הבין איך פולארד קיבל עונש של 25 שנים, הסביר איתן ששר ההגנה האמריקני באותם ימים, קאספר ווינברגר, הגיש לבית המשפט תצהיר סודי שלא הוגש לעו"ד של פולארד, ולא ניתן היה להתגונן מפניו משפטית. אף אחד לא חשף עד היום, מה היה כתוב ב"מסמך הסודי" שהוגש ע"י השר וינברגר, שהיה ידוע כעוין את מדינת ישראל. היו שמועות והשערות מפיהם של גורמים שונים, אך לא של בכירים וכמובן שלא מידע מוסמך. איתן העריך בשידור שהמסמך כלל האשמה שפולארד הסגיר לבריה"מ 11 סוכנים אמריקנים שחלקם הוצאו להורג בעקבות חשיפתם. רפי איתן טען ש"גם האמריקנים יודעים שפולארד לא קשור לנושא, אך מסיבות שלהם, הם מעדיפים שהוא יישאר בכלא עד סוף ימיו". איתן כמי ששימש כבכיר במוסד יודע על מה הוא מדבר.

 

רפי איתן חזר לשתוק אחרי הריאיון ב"נקודת מפגש", הוא סירב להתראיין בגל"צ ובמקומות אחרים, אבל הגילויים שלו נשארו, והשאירו שאלות פתוחות:

 

למה בחרו, שמעון פרס (שהעביר לאמריקנים את המסמכים שסייעו להפללת פולארד תמורת ההבטחה האמריקנית) רפי איתן, השופט אליקים רובינשטיין (ששימש כבכיר בשגרירות ישראל בארה"ב כשזו סגרה את שעריה בפני פולארד לאחר שנחשף), וראשי ממשלות ישראל מאז ועד היום, לשתוק אחרי שהתברר שהאמריקנים הפרו את ההסכמות בפרשה?

 

למה אף אחד לא קם וזעק על העוול? האם זה קשור למשהו עמוק יותר הנוגע לתחושת העצמאות שלנו מול עצמנו, מול ארה"ב ומול העולם בכלל?

 

ניתן להבין את חוסר הנוחות בתקופה שמיד אחרי חשיפת פרשת פולארד. לאף אחד לא נעים ש"תופסים אותו עם המכנסיים למטה". אבל אוי למי שלוקח לו 25 שנים לצאת מהמבוכה. צריך לדעת שבתקופה הזו נחשפו סוכנים אמריקנים גם בישראל, אלא שישראל סייעה להשתיק ולטייח את הפרשות האלו…

 

ניתן להביט בקנאה על חשיפת הריגול של רוסיה הלא כ"כ ידידותית עבור ארה"ב, בעת האחרונה. למי שלא יודע לא קיים הסכם הגנה בין ארה"ב לרוסיה, בזמן שקיים הסכם כזה בין ארה"ב לישראל. למרות זאת, הממשל לא חש בנוח מהפרשה ומעיתוייה, היא באה לאחר פגישה מוצלחת בין הנשיאים אובאמה ומדבדב. הממשל מיהר לסגור בשקט עסקה שקטה של שחרור מרגלים (בלי משפט). לכאורה, עסקה עניינית לשחרור מרגלים אינה דומה, אלא שמה שלא כ"כ ידוע, זה שמרגל נוסף שנתפס לאחר סגירת העסקה צורף ל"חבילה". זו הגישה כש"מתקוטטים בין כאלו שרוצים להמשיך להיות חברים".

 

השופט אליקים רובינשטיין ששימש באותה תקופה בשגרירות, הוא איש מוסרי שהיה שותף להחלטה קשה בכאב. הוא האמין כמו רבים אחרים, שלפעמים בשדה הקרב מפקירים פצוע למען המדינה. כך נהגו בשגרירות כשסגרו את הדלתות בפניו של פולארד, וגזרו את דינו. צריך לציין, רובינשטיין ככלל הוא איש בעל מוסר גבוה, הוא אחד הבודדים שזוכרים עדיין את השגריר ארגוב שמחבלים התנקשו בו בלונדון. ארגוב שוכב עד היום במצב של "צמח", ורובינשטיין מרבה לבקרו, למרות שארגוב איננו מתקשר עם סביבתו. אני מרשה לעצמי לנחש שרובינשטיין "לא ישן טוב בלילה" מסביב להתנהלות שלו ושל מדינתו ב"פרשת פולארד".

 

מי ששמע לאחרונה את דבריו של נשיאנו שמעון פרס בנוגע למערכת היחסים שבין ישראל לארה"ב, יכול להבין את שתיקתו בפרשה. פרס אמר ש"ישראל לא תוכל להתקיים בלי תמיכתה של ארה"ב, ולכן ישראל צריכה לוותר בנושא הפלסטיני הקטן יותר, כדי לסייע לארה"ב בנושא איראן – הגדול יותר". אמירתו של פרס מקפלת בתוכה מדיניות רבת שנים של רפיסות גלותית. קיים פער עמוק בין התחשבות הדדית לבין התרפסות חד צדדית.

 

הנשיא פרס התנגד בשעתו לתקיפת הכור בעיראק. מי שהחליט על הפעולה היה מנחם בגין – אותו ראש ממשלה שהכריז ש"ישראל איננה מדינת וסאלים או רפובליקת בננות של ארה"ב", כמענה לאיומה של ארה"ב להעניש את ישראל על חוק הגולן. ההיסטוריה שופטת בחיוב את הצעד הנועז של תקיפת הכור העיראקי. האמריקנים לעומת זאת כעסו והחליטו על "אמברגו" שקט של מידע צבאי חיוני כלפי ישראל בעקבות התקיפה, למרות הסכמי ההגנה בין שתי המדינות. פולארד שנחשף לאמברגו ולהשלכותיו הצבאיות על ישראל "עשה מעשה" והעביר לישראל מידע בעל חשיבות עליונה לביטחונה. ע"פ פרסומים, המידע הזה הוביל בין היתר לתקיפה הישראלית בטוניס.

 

כדאי להזכיר כי שר ההגנה האמריקני קאספר ווינברגר, שהוביל את המערכה להחמיר עם פולארד ולהציגו כבוגד אמריקני שיושאר בכלא עד סוף ימיו, הוא אותו האיש שנאבק למען ביטול פרוייקט מטוס הלביא, שסימל יותר מכל באותה תקופה את השאיפה לעצמאות צבאית של ישראל.

 

חלק ניכר מהחומר שפולארד העביר לישראל היה אמור להיות מועבר לישראל ע"י האמריקנים, מכוח הסכמי ההגנה בין המדינות. מדוע ישראל בחרה שלא לטעון כנגד העוול האמריקני? אולי זוהי המחויבות של האזרח האמריקני פולארד, ליושרה של ארה"ב שמחויבת לפעול ע"פ ההסכמים שלה עם מדינות ידידותיות. אצלנו כבר מזמן היו טוענים שההסתרה מארה"ב היא "איננה חוקית בעליל" וע"כ יש לקדם את ה"מרגל האידיאליסט" (נחכה ונראה איך תסתיים פרשת ענת קם, שבסך הכל בקשה להעביר מסמכים סודיים כדי למנוע "עוולות ופשעים שצה"ל עושה" – גם היא מתוך אידיאולוגיה).

 

מי שחושב שבאמצעות ויתורים והתרפסות ניתן לקנות ידידות ומחוייבות הדדית טועה. מי שמשלים עם האמירה ש"ישראל לא תוכל להתקיים בלי תמיכתה של ארה"ב", צריך להיות מודאג, ואולי אפילו מיואש, מכיוון שהסימנים מראים שידידות זו לא תישאר לעד. אינטרסים משתנים בפוליטיקה העולמית, ולעולם "אין לשים את כל הביצים בסל אחד".

 

דווקא העובדה שארה"ב לא העבירה לישראל מידע חיוני לביטחונה, מידע שהועבר בסופו של דבר ע"י פולארד. צריך להדליק נורה אדומה בקרב אלו שתולים את עתידה של מדינת ישראל בארה"ב או בכל גורם אינטרסנטי אחר. המסקנה צריכה להיות "אם אין אני לי מי לי". זה מזכיר מאוד את הילד שרוצה לקנות חברים בכך שהוא נותן להם את כל מבוקשם. אבל כאשר כבר אין לא מה להציע, הוא נשאר בלי חברים, וגם בלי המתנות שנתן…

 

זה לא אומר שצריכים לנהוג כמו "פיל בחנות חרסינה" ולא להתחשב באינטרסים של ידידנו, אבל קצת כבוד עצמי מעורב במדיניות שנובעת מאינטרסים שלנו הוא מרכיב הכרחי להישרדות כמדינה עצמאית. העתיד של מדינת ישראל תלוי בעצמאותה בכל התחומים ולא בתלות באחרים.

 

* המאמר פורסם בבלוג של אהרון ויזנר באתר רשת ב'

יחד נגשים את החלום של יהונתן!