לשמעון פרס נמאס מזה שהעולם ירה מלדבר על סוריה, אבל לא עושה דבר. "העולם חייב להתערב", הוא קבע אתמול (שבת) נחרצות. מה שכמובן נכון. במקומות כמו סוריה לא מכירים את הכלל שכאשר מדברים לא יורים.

אצלם זה עובד הפוך, כל עוד מדברים אפשר להמשיך לטבוח. לכן פרס, למרות שקריאתו אינה מקורית, היא נכונה. אבל האמת הזאת לא חלה רק על סוריה. היא בהחלט מתאימה גם למקרה של ג'ונתן פולארד.

לפני צאתו לארה"ב סיפר פרס כי בפגישתו עם הנשיא אובמה הוא יעלה את הבקשה לשחרר את פולארד מהכלא. הפגישה עם הנשיא איננה התכלית לשמה יצא פרס לארה"ב. התכלית היא הטקס שבו יעניק אובמה לפרס את מדליית החירות הנשיאותית, מה שנחשב בארה"ב ובעולם לכבוד גדול.

מדליה לא אישית

אבל פרס צריך לזכור שהוא לא מקבל את הפרס בגלל היותו שמעון, אלא בעיקר כמחווה לנשיא מדינת ישראל. אפשר להיות קצת יותר ציניים ולומר שכל העניין קשור בכלל לבחירות לנשיאות בארה"ב, אבל מה זה בעצם משנה? לא מדובר במדליה אישית, אלא באקט לאומי-פוליטי. כלומר, פרס לא מיצג בטקס את עצמו, אלא את תפקידו ומדינתו.

30 שנה בגלל עלבון

לכן נראה בהחלט מתאים שמעמד כזה ינוצל למטרות שהעם והמדינה של מקבל המדליה מעוניינים בהם. הציבור בישראל, רובו ככולו, לא מבין למה האמריקנים מתעקשים להחזיק את פולארד כבר למעלה מ-27 שנים. העבירה שבה הורשע היא אכן חמורה – ריגול, אבל מאז ומתמיד נעשתה בעניין העונש אבחנה לטובת מי היה הריגול, וכאשר מדובר במדינה ידידותית, הרי שאקט הריגול בהחלט מעליב, אבל לא ממש מזיק.

לשבת קרוב ל-30 שנה בגלל עלבון ללא נזק – זה קצה יותר מדי. הרבה-הרבה יותר מדי. ההתנהגות של האמריקנים בפרשה זו כבר נראית יותר כחטיפת חייל, לא כעשיית צדק.

אבל האמריקנים בשלהם. כי דיבורים לא עושים את הרושם הדרוש, לא על אסד ולא, להבדיל, על אובמה, כפי שפרס יודע ואומר. יש צורך במעשים – כפי שפרס אומר ויודע. המעשה המתבקש בשלב הזה הוא אמירה ברורה של פרס לאובמה: אין מדליה בלי פולארד. אני, פרס, לא מרגיש נוח לענוד את מדליית החירות כאשר אתם מסרבים להחזיר לפולארד את החירות המגיעה לו. ואם לא שחרור עכשיו, אז תגיד מתי – ושזה לא יהיה תאריך רחוק.

חטיפת חייל

אני מאמין שעמדה כזאת של פרס, תזכה להערכה רבה אצל האמריקנים, ובכלל. והכי חשוב, היא תעשה חסד וצדק עם לוחם שהביא לביטחון ישראל תועלת בלתי ניתנת למדידה