פרשת פולארד: תיאטרון האבסורד

הררי מילים כבר נכתבו לאחרונה סביב הפרק האחרון בפרשת פולארד, וזאת על רקע חלון ההזדמנויות שנפתח, סוף סוף, כדי להביא לקיצה את תקופת מאסרו בת כמעט שלושת העשורים. עם זאת, טרם הובהר עד תום עד כמה אבסורדי ובלתי מידתי בעליל העונש שהושת עליו.

הבסיס הגבישי והמזוקק ביותר להבהרה זו מעוגן בהשוואה למרגל אחר, שכמו פולארד פעל אף הוא למען מדינה ידידותית לארה"ב, אך שוחרר מכלאו בחלוף 14 שנים. מדובר בסטיבן לאלאס, אזרח אמריקני ממוצא יווני ששירת במחלקת המדינה, ובמשך לא פחות מ־16 שנים העביר מידע מסווג ורגיש ליוון, בעיקר (אך לא רק) על יכולותיה הצבאיות של טורקיה באזור הים האגאי וקפריסין. יתרה מזאת, בה בשעה שוועדה מיוחדת מטעם סוכנות הביון המרכזית קבעה שפעולותיו של פולארד לא פגעו כהוא זה בביטחונה הלאומי של ארה"ב, מסר לאלאס למפעיליו שמות ופרטים של סוכנים אמריקנים בעולם, כמו גם מידע על תוכניות מבצעיות למלחמה בטרור. למרות חומרתם היתרה של מעשיו וחרף העובדה שחשף מימדים מוכמנים של האסטרטגיה האמריקנית בזירת המזרח התיכון ובזירות מפתח נוספות (דוגמת הבלקנים ודרום מזרח אסיה), לא זכתה "פרשת לאלאס" אפילו לאפס קצהו של ההד התקשורתי שלה זכתה "פרשת פולארד".

ואכן, פרשת ריגול זו, שהתפוצצה עם מעצרו של לאלאס בשנת 1993, שקעה עד מהרה אל תהום הנשייה ולא יצרה קרע מתמשך ביחסי ארה"ב עם יוון או משבר נאמנות של אזרחים אמריקנים ממוצא יווני כלפי מדינת המוצא שלהם. גם בשיח הציבורי הפנים־אמריקני לא הטביע לאלאס חותם כלשהו ושחרורו ב־2007 התקבל באדישות בקרב הציבור האמריקני. בניגוד

 להתנהלותה הנקמנית והנוטרת של הביורוקרטיה האמריקנית, על שלוחותיה וארגוניה השונים, כלפי פולארד, גילו רשויות אכיפת החוק מלכתחילה סלחנות מופלגת כלפי לאלאס. זאת אף על פי שנכשל בשתי בדיקות פוליגרף ואף שלא היה להן ספק שהפרטים, שעליהם התוודה באשר לפעילותו, היו חלקיים ביותר.

המזכר יוצא הדופן בחומרתו, שחיבר מזכיר ההגנה קספר ווינברג לשופט אוברי רובינסון ערב הכרעת הדין, שיחק תפקיד מרכזי ברצח האופי שבוצע בפולארד. המזכר, שנשען על תילי תילים של השערות ושל ספקולציות, התיר את דמו של פולארד וחרץ את גורלו בקרב הממסד הביורוקרטי למשך שנים ארוכות. למזכר זה נתלוו גם רעשי הרקע מסביבת פולארד עצמו, שהציג את עצמו שוב ושוב כלוחם ללא חת למען ביטחונה של ישראל על רקע התנכרותו, לכאורה, של ממשל הנשיא רייגן וסירובו לספק לה מידע מודיעיני חיוני. זאת דווקא בעידן של הידוק הקשרים האסטרטגיים (כולל בתחום המודיעיני) שבין וושינגטון לבין ירושלים, ושל תפיסת ישראל כנכס מרכזי במערך הבלימה וההרתעה, ששאף הממשל לכונן אל מול האתגר הסובייטי בעקבות פלישתה של בריה"מ לאפגניסטן.

גם הערכתם של פקידים בכירים בבירה האמריקנית, שלפיה ישראל מילאה רק באופן חלקי את התחייבותה לשתף פעולה עם מערכת החקירה והאכיפה האמריקנית, וחשדם (שלא זכה לאישוש) שלא פעל לבדו, תרמו לענישתו הבלתי מידתית בעליל ולסירוב המתמשך להמתיק את עונשו.

 בימים האחרונים הפציעה בכל זאת קרן אור באפילה, ששברה את הטאבו ואת חזית הסירוב הביורוקרטית לשחרור פולארד. במפתיע הבליחה קרן אור זו דווקא מכיוונו של אדוארד סנאודן, שחשיפתו הדרמטית את היקפן הבלתי נתפס של פעולות הריגול האמריקני אחרי שותפים לדרך ובעלי ברית (כולל ישראל) הגחיכה וגימדה את משמעות פעילותו של פולארד. בשל כך קיבלה הסוגיה פרספקטיבה חדשה ושולית לחלוטין, בהשוואה לתאוות המידע חסרת המגבלות של ההגמון האמריקני. ימים יגידו אם חלון זה של הזדמנויות ושבירתו של החסם הפסיכולוגי אכן יניבו את עיסקת השחרור המיוחלת, שלה זכאי פולארד זה מכבר ללא כל התניה או זיקה.

ישראל היום