האתר המחודש בבניה, ובתהליך של הכנסת חומרים רבים נוספים.

המאבק לשחרור פולארד 35 שנה!

פולארד בראיון בלעדי: "לא מתחרט שעזרתי לעם שלי ולארץ שלי, לא היתה לי ברירה אחרת"

 

לצפייה בכתבה באתר "ישראל היום"

21 בנובמבר 1985. 10 בבוקר. ג'ונתן פולארד ואשתו דאז, אן, מגיעים לשגרירות ישראל בוושינגטון. את מה שקרה באותן דקות הוא מתאר היום, שנייה אחרי שנייה, כאילו הדברים התרחשו רק אתמול. 

 

"היה מעקב של האף.בי.איי אחרינו לכל אורך הדרך, סוכנים עם רובים, ומסוק מעלינו. אנחנו מגיעים לשער השגרירות. המאבטח הישראלי עומד לפני המכונית. הבהבתי בפנסים, והשער נפתח. הם ידעו מי אנחנו. הבחור הולך לפני המכונית, ואני נכנס, השער נסגר, והמעקב נשאר בחוץ. יצאתי מהמכונית ואמרתי: 'זהו? אני בבית? זה שטח ריבוני של מדינת ישראל'. והאיש אומר לי, 'כן, הכל בסדר, אתה בבית'.

"ואז, מישהו יוצא מבניין השגרירות, קורא לאיש הביטחון. והם מדברים, חמישה־שישה אנשים. ואני רואה שהם מתרחקים ממני. לפני כן הם היו סביבי, טפחו לי על השכם, אמרו שהכל בסדר. פתאום הם התרחקו. אמרתי לעצמי, זה לא טוב, זה כמו בסיטואציה של ירי, הם לא רוצים אש צולבת.

"ואז איש הביטחון אומר לי: 'אני מצטער, מירושלים אומרים שאתה צריך לצאת ולהיכנס מהשער הראשי'. אמרתי לו: 'אני לא אספיק להגיע לשער הראשי. 20 סוכנים של האף.בי.איי מחכים בחוץ. אתה יודע מה הם יעשו לי?'. והוא אומר: 'מצטער, אתה חייב לעזוב".

 

מה הרגשת באותו רגע? אכזבה, פחד?

"בעיקר בלבול. אמרתי לו: 'אתה יודע מה הם יעשו כשאני אצא'. והוא אמר: 'כן'. אמרתי, 'אתה יודע מה הם יעשו לאשתי לשעבר?' והוא אמר: 'כן'. אמרתי: 'ולמרות זאת אתה אומר לי לעזוב'. והוא אמר: 'אלה ההוראות מירושלים'.

 

"זזתי הצידה ואמרתי: 'אז תירה בי. אני יודע מה עומד לקרות, ואני לא מוכן לזה. פשוט תירה בי. תגיד שחשבת שאני מחבל ושהרכב ממולכד. רק תעשה את זה עכשיו, במהירות. אל תחשוב על זה'. ברור שהוא לא רצה לעשות את זה.

 

"הסתובבתי כדי להיכנס לרכב, והוא אמר: 'סליחה, הבוס שלך רוצה את הדיווח האחרון שלך'. עמדתי שם והרהרתי בזה לרגע. והדבר היחיד ששקלתי באותה נקודה היה המחויבות שלי לישראל והכעס שלי על החוצפה לבקש את זה ממני. לא של האיש שם, אלא של רפי איתן.

 

"אמרתי לו מילת קוד שקשורה לדיווח האחרון שלי. נכנסתי לרכב, השער נפתח, ויצאתי. ברגע שיצאתי, האף.בי.איי עצרו את הרכב.

 

"יצאתי. הם היו מאוד מנומסים. בלי בעיות. וכשהם כופפו אותי על מכסה המנוע כדי לאזוק אותי, הבטתי כלפי מעלה, אל דגל ישראל המתנופף. היה קר מאוד, והשמיים היו אפורים. וכל התריסים הוונציאניים בשגרירות ירדו בבת אחת, כמו עין שנעצמת. ראיתי שם מישהו, ותהיתי באותו רגע: למה הוא לא יצא? מה הוא עדיין עשה שם? ואז התריס ירד.

 

"הדבר היחיד שחשבתי באותו רגע, באופן מוזר, היה השיר שהבריטים ניגנו כשהם יצאו מיורקטאון אחרי הכניעה במלחמת העצמאות של ארה"ב: 'The world turned upside down'". 

 

אם היית אומר שאתה מסרב לצאת, אתה חושב שהישראלים היו מוציאים אותך בכוח?

"כן. היו להם הוראות, והם היו חיילים טובים".

 

 

"כולם מבקשים סלפי"

 

מארס 2021. יונתן ואסתר פולארד מקבלים את פנינו ברחוב שקט במרכז ירושלים ולוקחים אותנו לדירתם, שבה הם מתגוררים מאז בואם לארץ לפני שלושה חודשים. הדירה נשכרה על ידי המדינה לשנה מבעליה, יהודי אמריקני.

 

"האנשים בשכונה נהדרים", הוא אומר. "כשצריך, אני הולך למכולת בפינת הרחוב, ולפעמים אנחנו הולכים ביחד לסופרמרקט. קצת קשה לי ללכת, בגלל כאבי הגב וכאבי הרגליים. קשה לי לתאר לכם את הפלא של טיול עם אסתר ברחוב. הכל כל כך נפלא. השמיים כחולים ויפים. אנשים מדברים איתנו, ומהשיחות אני מרגיש שהם יודעים שמישהו היה מוכן למסור את חייו עבורם.

 

"אבל דבר אחד אני לא מבין, למה כולם מבקשים סלפי?" הוא אומר בצחוק גדול. "מה זה השטויות האלה?! כשנכנסתי לכלא לא היה סמארטפון ולא היה סלפי. גם אסתר וגם אני אנשים מאוד פרטיים. חשוב לנו לשמור על הפרטיות". ואסתר מוסיפה, "חברים הציעו לנו לבוא אליהם לשבת. אבל אחרי שליונתן לא היה שולחן שבת במשך 30 שנה, הוא רוצה עכשיו את השולחן שלו".

 

שבע שעות נמשכה השיחה עם בני הזוג, בשלושה מפגשים. קשה לדחוס את כולה לכתבה אחת, ובוודאי שאי אפשר לפרוש כאן פרשייה שנמשכה 35 שנים, עם כל כך הרבה פרטים ותהפוכות. אבל קשים בהרבה היו הדברים ששמענו.

 

פולארד, בן ה־66, דיבר בדרך כלל בקול שליו. רק פעמיים במהלך הראיון נשבר קולו: כשדיברנו על הילדים שלא נולדו לו ולאסתר, ועל רגעי הזוועה שחווה בכלא. הוא התמודד עם כל השאלות ששאלנו וירד לפרטי פרטים בכל עניין. הוא אמנם מנסה לשים את העבר מאחור, "כי עכשיו מתחילים פרק ב', והראיון הזה אינו הסוף, אלא רק ההתחלה", כלשונו, "אבל דברים רבים מדי, גם בחיי החדשים, פותחים מחדש את הפצע". עשרות פעמים במהלך השיחה ידגיש שעכשיו הוא בבית. וכשהוא אומר "הגענו הביתה", הוא מתכוון לארץ ישראל, לא לביתו הפרטי.

 

יום לפני הראיון, ביקרו בני הזוג לראשונה בכותל. אחר כך עלו להר המנוחות, לקברו של הרב הראשי לשעבר, מרדכי אליהו זצ"ל, שפרש את חסותו על יונתן כבר בתחילת הדרך. פולארד נרגש מסגירת המעגל. "היה קשה לי לראות את רחבת הכותל מחולקת לקפסולות בגלל הקורונה. בקבר של הרב מרדכי אליהו הייתי נרגש לחלוטין. אני עדיין נרגש. הוא התייחס אלי כמו לבן, ואל אסתר כמו לבת. אפילו יותר טוב. שם היתה לי החוויה שקיוויתי לה".

 

"כשנחתנו בארץ שאלתי את אסתר: 'מה אגיד?' והיא אמרה: 'אתה תדע מה להגיד'". בני הזוג בצאתם מהמטוס, עם ראש הממשלה נתניהו

הוא יודע רק מילים ספורות בעברית, אבל לומד מילים חדשות בכל יום. מתחיל לעכל מה זה לחיות בישראל, כולל מגעים מפרכים עם הביורוקרטיה המקומית, למשל – בתהליך של קבלת רישיון נהיגה. "הפעם האחרונה שנהגתי היתה ב־21 בנובמבר 1985", הוא מחייך. בכירים במשרד ראש הממשלה, בראשות המנכ"ל צחי ברוורמן, מטפלים באופן אישי בענייניו.

 

אבל האתגר המרכזי שעומד בפניהם בימים אלה הוא מחלת הסרטן של אסתר והטיפולים שהיא עוברת בבית החולים הדסה עין כרם. "ברוך השם, אני בחיים, וזה הדבר הכי חשוב", היא אומרת. "התמודדנו עם כל כך הרבה קשיים ב־35 השנים האלו, כולל שאלות של חיים ומוות של יונתן, ועכשיו יש את האתגר הזה. הוא קשה, כואב ומסובך מאוד. אבל מה שמחזיק אותי הוא האפשרות שלנו פשוט להיות שמחים ביחד".

 

ואכן, נראה שהם פשוט משלימים חוסרים של עשרות שנים. "כבר בניו יורק, לאחר השחרור מהכלא, ולמרות שגרנו בדירת חדר, למדנו להיות ביחד וליהנות זה מזו", הוא אומר. "אנשים לא האמינו באילו תנאים אנחנו חיים שם, אבל אסתר הפכה את הדירה לארמון, והיינו מאושרים. אני לא בליין גדול. אני לא הולך למוזיאון או לאירועי תרבות. יש לי את אשתי".

 

אתה חופשי לגמרי כיום?

"לא לגמרי. מבחינת האמריקנים, עדיין אסור לי לדבר על המידע הספציפי שהעברתי. זו האזהרה שקיבלתי לפני ששוחררתי מהכלא. כך שאני חושש שאם אגיד משהו בעייתי, האמריקנים ינסו להיפרע ממני".

 

כשהגעת לארץ, קיבלת אזהרות כלשהן ממערכת הביטחון הישראלית בנוגע לחופש התנועה שלך או לדברים שאסור לך לומר?

"לא".

 

דמעות של אמא

ג'ונתן ג'יי פולארד נולד ב־7 באוגוסט 1954 למשפחה יהודית בעיר גלווסטון שבטקסס. מגיל צעיר גילה כישורים אינטלקטואליים מזהירים. הזהות היהודית תפסה מקום מרכזי בחיי המשפחה, ובפרט אצלו. סיפור הבריחה של דודו מגרמניה לפני השואה והגעתו לארה"ב השפיע עליו עמוקות.

 

"הדוד שלי היה בספינה שהגיעה מאירופה לחופי ארה"ב, אבל לא הורשתה לעגון שם. היהודים בארה"ב סירבו להתערב, כדי לא להצטייר כמחרחרי מלחמה. דוד שלי נאלץ לקפוץ מספינה פיראטית ליד טרינידד, משם שחה לחוף".

 

אביו מוריס גויס לצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה והיה אחראי לתחנת הלוחמה הביולוגית בטקסס. "שנים מאוחר יותר, הוא קרא על הסירוב של הנשיא רוזוולט להפציץ את אושוויץ ולהכניס פליטים יהודים לתחומי ארה"ב, ונשבר. לימים, הוא הבין למה עשיתי מה שעשיתי".

בגיל 16 ביקר פולארד בישראל לראשונה, במסגרת משלחת של נוער שוחר מדע מטעם מכון ויצמן. בגיל 22 סיים תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת סטנפורד. הוא נרשם לתואר שני במשפטים וביחסים בינלאומיים, אבל מאחר שכבר התקבל לעבודה במודיעין של הצי, לא השלים את הלימודים.

 

למה לא עלית לארץ?

"אני לא רוצה להאשים את אמא שלי, אבל אתם יודעים, דמעות של אמא יכולות להיות די משכנעות. שכנעתי את עצמי שמה שאני צריך לעשות הוא לשפר את הכישורים שלי, כך שכאשר אחליט כבר לבוא הביתה (לעלות לישראל), אוכל לעשות חיל בכל עיסוק שאבחר. לא עניין אותי ללכת לעסקים. עניין אותי ללכת לצבא. לעסוק בנשק".

 

זה נכון שבתקופת הלימודים אמרת שאתה רוצה להיות מרגל של המוסד?

"לא. בתקופת הלימודים היה פרופסור שניסה לגייס אותי ואת החברים שלי ל־CIA. הוא היה מגייס שלהם, כולם ידעו זאת. אני לא רציתי בכך. כמה שנים מאוחר יותר, שוב יצרו איתי קשר, והפעם ניגשתי לתהליך. בשלב הראיון נשאלתי שאלות רבות, וביניהן אם השתמשתי פעם במריחואנה. השבתי בחיוב, כי עשיתי זאת שנים לפני כן, בקולג' בקליפורניה, כפי שכולם עשו. מהסיבה הזו, רבים נכשלו בקבלה ל־CIA, וגם אני. אגב, גם הגיוס למודיעין הצי היה ביוזמה שלהם, הם אלה שפנו".

 

אם הזכרנו סמים, היו טענות שהיית סוחר סמים.

"לחלוטין לא. הטענות האלו הן חלק מרצח האופי שנעשה לי".

 

ב־1979 התקבל פולארד לאגף המודיעין של הצי. הוא שירת בבסיס בסוויטלנד, מרילנד, קרוב מאוד לבירה וושינגטון. ב־1981 הכיר את אשתו הראשונה, וכעבור ארבע שנים נישאו. הם התגוררו בבניין נלסון 1733, ליד שדרות קונטיקט בוושינגטון.

 

ככל שהתקדם בתפקידים, כך נחשף פולארד לחומרים סודיים יותר, בהיקפים גדולים יותר. בשלב מסוים, כל תנועות הים והאוויר של צבא בריה"מ היו חשופות בפניו. חלקים מהמידע נגעו ישירות בביטחון ישראל. בתפקידו האחרון, הוצב במרכז ההתרעה ללוחמה בטרור של מחלקת ניתוח האיומים בשירות המחקר של הצי, כחוקר חומר גלם מודיעיני.

 

פגישה ראשונה בהילטון

"הנה, זה בזכות המידע שיונתן הביא", שולפת אסתר שתי מסיכות גז, שכמותן חולקו לציבור בישראל מימי מלחמת המפרץ ב־1991. "יונתן מסר את המידע על מפעלי הנשק הכימי של סדאם חוסיין. מנין הגיע המידע על המפעלים האלה? ממנו".

 

ופולארד מוסיף: "היו איומים קיומיים על ישראל, ולא רק הגז של סדאם, שארה"ב היתה צריכה לדווח עליהם לישראל במסגרת ההסכם שהיה בין המדינות לחילופי מידע מודיעיני. אבל היא לא עשתה זאת. כשהעליתי את העניין בפני הממונה עלי, הוא אמר: 'תעזוב, היהודים רגישים לגז'. היתה בסוכנות אווירה אנטישמית, והייתי בדילמה – האם עלי לעזוב הכל ולעלות לארץ, או שאם אני רואה איזו סכנה מאיימת על העם שלי והארץ שלי, לעשות מה שנדרש. שוב השמדה בגז?! לְמה אנחנו מתכוונים במילים 'לעולם לא עוד'?!"

 

מי יזם את הפגישה הראשונה שלך עם אביאם סלע במאי 84'?

"היה לי חבר ילדות בשם סטיב שטרן. ככל שנחשפתי יותר למידע שמסוכן לישראל, ולסירוב של האמריקנים למסור אותו לישראל, כך התסכול שלי גבר. דקרו את ישראל בגב, ושיתפתי בכך את סטיב.

 

"בשלב מסוים הוא שאל אם ארצה לעזור לישראל. כשהשבתי בחיוב, הוא הציע לי להיפגש עם אל"מ אביאם סלע, קצין חיל האוויר, ששהה בארה"ב בשנת לימודים. הכרתי היטב את שמו כמי שתכנן את הפצצת הכור בעיראק ואת הפגיעה במערך הנ"מ הרוסי שסוריה פרסה בלבנון.

 

"הפגישה הראשונה שלנו היתה במלון הילטון בוושינגטון, ליד הבית שלי. ישבנו במרפסת, ופתאום אני רואה למטה את אחד העמיתים שלי, מעביר למישהו תיק מסמכים עם סרט אדום, סודי ביותר. האיש לוקח את התיק ושם אותו במזוודה שלו. זיהיתי את האיש – הוא מישהו שעבד במגזין הצבאי 'ג'יינס'. ואני רואה את זה ואומר לעצמי, אלוהים אדירים. 

 

"אמרתי לאביאם, 'אנחנו חייבים להסתלק משם, כי אני בטוח שיש בסביבה אנשי אף.בי.איי שמצלמים. ובאמת, מאוחר יותר הקולגה שלי נעצר.

"אז יצאנו מאחור לפארק. אמרתי לאביאם שאני חשוף למידע קריטי שנוגע לביטחון ישראל, אבל שלא ארגל נגד ארה"ב. הוא אמר 'ברור, אנחנו מבינים את זה'. אמרתי: 'אני לא אפגע בפעילות או בטכנולוגיה אמריקנית', והוא אמר: 'אנחנו מבינים. זה רק בשבילנו, אתה יודע שישראל נמצאת באמברגו מודיעיני מצד ארה"ב'. אמרתי, 'כן, אני יודע, הייתי נוכח בתור נציג הצי בהרבה מגעים עם נציגים ישראלים'.

 

"הוא שאל אותי על כל מיני נושאים, נראה היה שהוא מתודרך היטב. אישרתי לו את מה שאמר. אמרתי לו: 'זו הסיבה לכך שאנחנו כאן'. הבהרתי לו שאני לא רוצה כסף. זה היה מאוד ברור מההתחלה. 'לא רוצה כסף, לא רוצה מתנות. רק תגיד לי אם המידע נחוץ ואם הוא עוזר. ואם לא, תחזרו אלי ואני אנסה לשפר את איכות המודיעין'".

 

אבל ידעת מה הציפיות של הישראלים. ידעת גם שמצד האמריקנים, אתה לא יכול לתת מידע חסוי למדינה חברה. כבר חצית את הקו

"חציתי את הקו".

 

סלע העביר לארץ את ההצעה של פולארד לספק מידע, ונענה בחיוב. הוחלט כי הלשכה לקשרי מידע (לק"ם) במשרד הביטחון, הגוף שהיה אחראי על איסוף מידע במדינות ידידותיות, תפעיל את הצעיר היהודי־אמריקני. בראש לק"ם עמד רב־המרגלים רפי איתן ז"ל.

במעשה האידיאליסטי הזה החלה אחת הפרשיות הקשות בתולדות המדינה, ואולי גם בתולדות הריגול העולמי. פולארד ייתפס וייכלא ל־30 שנה – עונש קיצוני וחסר תקדים בהשוואה לכל מרגל אחר שהורשע בעבירה כמו שלו, לפניו או אחריו. קשרי ארה"ב וישראל יזועזעו עד היסוד, עם השלכות עד עצם היום הזה. המודיעין הישראלי המהולל יספוג טראומה שתיצרב לנצח, ויהודי ארה"ב יספגו מהלומה שתעיב על היחס כלפיהם לדורות קדימה.

 

"ביקשו התרעה מיידית"

מרגע שהחל הקשר עם פולארד, הוא התגלה כמכרה זהב מודיעיני. היתה לו נגישות למאגרי מודיעין רבים, ולבקשת מפעיליו הישראלים, הוא חדר לתוכם והוציא מידע רב־ערך עבור ישראל. לדבריו, "ב־14 חודשי פעילותי העברתי שבע פעמים מסמכים בתיק קטן, בהתאם לבקשות שקיבלתי. בין היתר, התבקשתי למסור לישראל התרעה מיידית במקרה של כוונה למתקפת פתע מצד צבאות ערב".

 

בתחילה עבד פולארד מול אביאם סלע, ומאוחר יותר הופעל בידי יוסי יגור. עובדת שגרירות ישראל, אירית ארב, שכרה דירת מסתור ליד השגרירות, ובה צולמו המסמכים שהוציא פולארד בהיחבא ממשרדו.

 

הימים היו ימי המלחמה הקרה, כשבריה"מ מחמשת את מדינות ערב במיטב הנשק. לישראל עוד לא היו לוויינים, כך שפולארד העביר את צילומי הלוויין האמריקניים. הוא סיפק מידע על המאמצים של סוריה, עיראק, לוב ואיראן לפתח נשק גרעיני, כימי וביולוגי וטילים בליסטיים, על פיגועים מתוכננים נגד יעדים אזרחיים ישראליים ועל תמרונים של צבאות ערב והצי הסובייטי במזרח התיכון. הוא העביר גם תצלומי אוויר של בסיס אש"ף בתוניס, שאפשרו לחיל האוויר להפציצו ב־1985. העיתונאי וולף בליצר, שחקר את הפרשה, ציטט בכירים ישראלים שאמרו לו כי המידע היה קריטי לביטחון ישראל. 

 

מי רצה יותר? ישראל רצתה את השירותים שלך, או שאתה רצית לשרת את ישראל?

"זו היתה נדנדה, הלוך־חזור. כשאתה רואה משהו, אתה אוסף. כשאתה רואה משהו שמפחיד אותך וזה איום אסטרטגי על קיום המדינה הזאת, אתה רוצה יותר".

 

אסתר: "רפי איתן אמר בראיונות האחרונים שלו שאיכות המידע היתה כל כך טובה, עד שזה היה כמעט ממכר. הוא התכוון להפסיק לבקש, אבל הוא לא היה יכול, בגלל איכות המידע".

 

יונתן: "זה נכון. בדו"ח של ועדת אבן, הממשלה תיארה את המודיעין בתור זהב טהור 24 קראט. זה לא התיאור שלי". 

 

הם ביקשו עוד ועוד? דברים ספציפיים?

"זה הגיע למצב שבו הייתי מופיע לפגישות בדירת המסתור ומקבל תיקייה. אני פותח וזה מאמ"ן. אהוד ברק (שהיה אז ראש אמ"ן; א"כ). השם שלו היה שם. ועדיפויות של איסוף מידע. עמוד אחרי עמוד, ואמרתי 'אני אדם אחד, מה אתם רוצים שאעשה?'. אמרו לי: 'אתה צריך לעשות את זה כי מדובר בעניין של חיים ומוות עבור המדינה. איזה מין פטריוט אתה?'

 

"אני רוצה שתבינו משהו: זו לא היתה פעולה של מתקפה על ידינו. זה היה הגנתי, מאחר שהאמריקנים הפסיקו את העברת המידע לישראל. יש הבדל גדול, וזה היה ברור לי מהרגע הראשון. לא מסרתי מידע על שום טכנולוגיה אמריקנית, שום תוכנית מלחמה אמריקנית, שום קוד אמריקני, שום סוכן אמריקני. היעדים שלי היו רק השגת מידע עבור ישראל.

 

"הציפיות שלי באותה תקופה היו שבסוף המבצע אעשה עלייה. אבל מה שקרה הוא שעם הזמן, המידע שסיפקתי לישראל הפך ליותר מפחיד, והרצון מצד הישראלים הלך וגדל. פחדתי לעצור, זאת האמת. משום שכל יום גיליתי משהו חדש שהיה סיוט. אגב, כל מה שאני אומר עבר פוליגרף ומתועד במסמך שהגשתי לבית המשפט. לא אגיד שום דבר שלא היה במסמך הפומבי ההוא".

 

דרכון עם השם דני כהן

בסתיו 1984 הופגש פולארד לראשונה עם רפי איתן, בדירת מסתור בפריז. הפגישה הזאת תתגלה בדיעבד כציון דרך מרכזי במבצע, ואחריה תורחב הפעלתו של המרגל. אבל היא גם תחשוף את הפערים בינו לבין רפי איתן, וייטמנו בה הזרעים שיובילו לבסוף לפיצוץ הפרשה ולמחיר האיום שישלם פולארד. 

 

"כולם השתתפו בפגישה. רפי, אביאם, יוסי, אני, ועוד שניים, שלא קלטתי את שמותיהם. למעשה, זו היתה העברה רשמית של האחריות עלי מאביאם ליוסי יגור, שהפך מאותו רגע למפעיל שלי" (יגור היה איש הלק"מ, ותפקידו הרשמי הוגדר כ"נספח מדעי" של ישראל, מ־1980 ועד לכידתו של פולארד בנובמבר 1985).

 

יונתן: "רפי דרש ממני למסור לו שמות של סוכנים אמריקנים בישראל. אמרתי: 'אני לא יכול לעשות את זה'. הוא אמר: 'זאת הוראה ישירה'. אמרתי: 'לא אכפת לי, אני לא עושה את זה'. הוא אמר 'אתה מקבל כסף, אתה תעשה מה שאני אומר'. ולא הייתי מספיק מהיר כדי להבין מה הוא אמר. עניתי: 'לא אכפת לי אם אתה משלם לי או לא. אני לא עושה את זה. אני לא מסגיר סוכנים אמריקנים, וזה לא פתוח לדיון'".

 

ידעת את שמות הסוכנים האמריקנים בישראל?

"לא".

 

שבועיים אחרי הפגישה בפריז נפגש פולארד עם מפעיליו בדירת המסתור בוושינגטון וקיבל מהם דרכון ישראלי עם השם "דני כהן". "מאותו רגע הייתי אזרח ישראלי. עשיתי את המעבר ממתנדב לסוכן, כחלק מלק"מ.

 

"שאלתי אותם מדוע בחרו דווקא בשם הזה, והם אמרו: 'אלי כהן היה האיש שלנו בדמשק, ואתה האיש שלנו בוושינגטון'. אמרתי: 'אני לא אוהב את סוף הסיפור של אלי כהן בדמשק. זה לא עושה לי טוב'. הם חשבו שזה מצחיק, אותי זה ממש לא הצחיק.

 

"זה הוביל לשאלה מה קורה אם אני נתפס. ההוראה היתה להרוויח זמן. לא לעשות פוליגרף. ואני חושב לעצמי, הדבר הראשון שעושים לך בארה"ב זה זורקים אותך על כיסא ומחברים אותך לפוליגרף. אמרתי, 'אוקיי'. ורפי אמר: 'אל תתוודה על כלום, אנחנו נוציא אותך'.

 

"אמרתי: 'איך אתם מתכוונים לעשות את זה בדיוק?' כי אני חי במלכודת מוות בבניין שלי, יש רק שתי כניסות, ועל שתיהן קל לתצפת. זה לא שיש בניין צמוד ואפשר לפעור חור בקיר ולהעביר אותי דרך הדלת האחורית של הבניין השני. עברתי על הכל, ורפי המשיך לבטל את דבריי".

 

אף שפולארד פעל ממניע אידיאולוגי, ומעולם לא ביקש כסף, לאחר אותה פגישה הורה איתן להעביר לו משכורת חודשית של 1,500 דולר. בהמשך הועלתה משכורתו החודשית מישראל ל־2,500 דולר, לאות הערכה על ביצועיו. לימים, התמורה הכלכלית זיהמה את גרסתו כי לא פעל עבור בצע כסף, ואפשרה לאויבים שקמו לו בהמשך הדרך לייחס לו עלילות שונות.

 

פולארד, מצידו, טוען עד היום כי הכסף שקיבל שימש להוצאות עבור המבצע. "אני זה ששילם על כרטיסי הטיסה ועל בתי המלון של כל חברי הצוות בפריז. אני זה שמימן את הארוחות במסעדות. הם באו אלי למלון כדי לבלות".

 

"תשלים את המשימה"

היה רגע שרצית לפרוש, ונאלצת להישאר בגלל לחץ של ישראל

"כן, היה רגע כזה. נזכרתי בו כשקראתי על המבצע המזהיר של המוסד להשגת הדיסקים והמסמכים בטהרן, מבצע של יוסי כהן. התבקשתי להיכנס למתקן שלא היתה לי שום הרשאה להיכנס אליו. הייתי צריך להמציא הסבר למה אני רוצה להיכנס. לקח לי כמה שבועות כדי למצוא דרך. ועשיתי את זה.

 

"כשיצאתי, ועמדתי ליד המכונית, הייתי בטוח שמישהו יבוא לעצור אותי. לא ידעתי כמה סיפור הכיסוי שלי יחזיק, אבל הוא החזיק. הבנתי למה המידע היה נחוץ, אבל העמידו אותי בסכנה נוראית. שלחתי מסר לרפי: 'אני מקווה שהמידע הזה שווה את חייו של סוכן'. הוא ענה לי בכתב, דרך יוסי יגור: 'נתתי לך משימה, זה לא נתון למו"מ, תשלים את המשימה שלך'".

 

למה המשכת לעבוד עם רפי איתן, אם הוא התייחס אליך בצורה כזאת?

"למה? כי לא עבדתי בשבילו. המטרה היתה גדולה מכל דבר אחר".

 

הרגשת גאווה כלשהי?

"לא. הרגשתי הקלה והכרת תודה שאני יכול לעזור".

 

מה היה ההבדל בין יוסי יגור לאביאם סלע, מבחינתך?

"שניהם היו אנשים נחמדים, מאוד משכילים ומכירי תודה. לא שינה לי עם מי מהם אעבוד. העניין עם אביאם, כמפעיל, היה שהוא ידע את החשיבות המדויקת של כל פריט מידע. הוא ידע את המידע שטייס זקוק לו".

 

אתה ידעת בזמן אמת מה עושה ישראל עם המידע שהעברת?

"הדבר היחיד שהייתי מודע לו היה התקיפה בתוניס ב־1985, כי ישבתי במשרד שלי ועשיתי סידורים כדי לדעת אם הטיסה של חיל האוויר לשם מתגלה. קיבלתי מספר להתקשר אליו, שהיה אמור לאפשר להחזיר את המטוסים בחזרה לארץ".

 

מה הרגשת אחרי התקיפה?

"הקלה. גאווה בבחורים שטסו לשם. זה לא היה שום דבר אישי".

 

אבל אתה היית חלק מזה.

"רק הקלה, שסוף־סוף היכינו בממזרים האלה בצורה משמעותית. והרגשתי גם עצב גדול שהמטרה של התקיפה, יאסר ערפאת, הצליח להימלט מהסוף שהגיע לו".

 

 

מסמכים על כל הרצפה

בדיעבד אתה מתחרט על מה שעשית?

"אני חושב הרבה על השאלה הזאת, אבל על מה אני צריך להתחרט? שעזרתי לעם שלי ולארץ שלי? בבית הכנסת שלי היו שני דגלים: של ארה"ב ושל ישראל. כך גודלתי. אני מצטער שאולי לא הייתי יותר אפקטיבי. ואני מצטער שממשלות ישראל נהגו בי כפי שנהגו, ושממשלת ארה"ב השתמשה בי כנשק נגד ישראל.

 

"אבל אני לא מצטער שפעלתי למען עמי ומולדתי. בהתחשב במידע שהיה לי, לא היתה לי ברירה אחרת ולא יכולתי אחרת. ישראל היתה אמורה לקבל את המידע הזה מארה"ב על פי ההסכם בין המדינות, אבל כשהיא ביקשה אותו, נענתה שהמידע לא קיים. להכחיש את קיומו, זה הרבה יותר חמור מאשר לא למסור אותו.

 

"זה היה מידע כל כך קריטי לקיום שלנו, של המדינה הזאת, מידע קיומי ממש. זה מידע של ניצחון במלחמה, אתה לא יורד ממידע כזה בעד שום הון שבעולם".

 

אסתר: "הדוגמה הטובה ביותר היא מסיכות הגז. לפני שהיו לישראלים מסיכות גז ומזרקי אטרופין וחדרים ממוגנים, בנינו מקלטים. אז איך פתאום ידענו להפסיק לבנות מקלטים ולהתחיל להצטייד במסיכות גז? זה בזכות המידע שיונתן העביר לישראל. בגלל שישראל לא רצתה להכיר ביונתן, היא שמרה את זה בסוד. אף אחד לא הסביר מעולם למה קרה השינוי הזה. ואגב, אין מילה על יונתן בכל תוכנית הלימודים במערכת החינוך בישראל. אף לא מילה".

יונתן: "היתה תקרית שבה אנשי משלחת ביטחונית ישראלית הגיעו לפנטגון ושאלו לגבי מתקן בעיראק, שהם שמעו שמייצר גז רעיל. האמריקנים אמרו להם: אין מתקן כזה. לא היה לנו אז לוויין אופק, ובגלל המלחמה לא היו טיסות מודיעין מעל עיראק. אז אוקיי, אתה סומך על האמריקנים. ביקשו ממני לברר, לפני שהמשלחת עוזבת. וביררתי.

 

"באתי לדירת המסתור, נכנסתי פנימה, והצוות שלי (המפעילים) עומד שם. שלושה אנשים. רצפה יפה. ביקשתי מהם להזיז את הרהיטים, והתחלתי להוציא מסמכים מהתיק ולהניח אותם על הרצפה. הם כיסו את כל הרצפה.

 

"יוסי יגור הסתכל עלי, לעולם לא אשכח את זה, ואמר: 'ג'ונתן, לפעמים עדיף להתעסק עם אויבים אמינים, מאשר עם חברים לא אמינים. אמרו לנו שזה לא קיים'. אמרתי לו: 'ובכן, שיקרו לכם'".

 

אתה מתאר מצב שארה"ב במתכוון מסתירה מישראל איום על קיומה.

"זה היה רק אחד מהמצבים. וזו לא היתה רק הסתרה, אלא שקר מכוון, מאחר שהם נשאלו על זה במפורש. כשמדברים איתי על 'חברינו הנפלאים, האמריקנים', אני אומר: אין להם חברויות נצחיות. נקודה".

 

באיזו נקודה הגעת למסקנה שהם עוינים לישראל?

"תמיד ידעתי את זה. כי אבא שלי, שהיה חכם ומחובר, תמיד אמר לי: 'מה שאתה חושב שאתה יודע על היחסים איתם – זה מיתוס'".

 

"ייצור גז במדינה ערבית"

ממש כמו אלי כהן, שבביקורו האחרון בארץ כבר חש שהוא עומד להיתפס, גם פולארד, במפגש האחרון שלו עם רפי איתן, בקיץ 1985, כבר דאג מאוד. ראש הלק"ם היה מאושפז באותה עת בבית החולים בילינסון בגלל ניתוח בעיניו.

 

איתן, אם להאמין לדברים שאמר בראיון ל"עובדה" בדצמבר 2014, הגיע באוגוסט 1985 למסקנה שיש להפסיק את המבצע, אבל סיפר כי "הגיעה בקשה של גורם באמ"ן לקבל מידע על ייצור גז במדינה ערבית". אלמנתו של איתן נקבה בשמה של המדינה – עיראק. הגורם שביקש את המידע היה כנראה ראש אמ"ן דאז, האלוף אהוד ברק. פולארד מצידו מספר כי חשש לעזוב את ישראל בתום אותו ביקור. "כשאנחנו יושבים במטוס עוד לפני ההמראה, אמרתי לאשתי דאז אן, שיש לי תחושה לא טובה והייתי יורד מהמטוס לו יכולתי".

 

יונתן: "אמרתי לרפי, גם באופן ישיר וגם דרך חברי הצוות האחרים, שאני לא בסביבה ידידותית, אלא מאחורי קווי האויב, וכך צריך להתייחס לזה. רפי אמר לי: 'אם אתה נתפס, תצמיד את זה לפקיסטנים, שווה לנסות. אמרתי לו: 'איך אני אמור לעשות את זה?' והוא אמר 'אתה חכם. אתה תמצא דרך. לפני שאנחנו מצילים אותך, תוודא שהלכלוך יהיה על הפקיסטנים'.

 

"חשבתי על זה, ועשיתי מה שיכולתי. הלכתי לאירועים דיפלומטיים רשמיים בשגרירות פקיסטן, הצטלמתי מחובק עם דיפלומטים פקיסטנים. ביקשתי מחבר שעסק ביבוא ויצוא להשיג לי דולרים מפקיסטן עם סימני מים של הבנק בקראצ'י, והוא עשה את זה. על השולחן שלי בבית היו 200 דולר שהוא הביא לי משם".

 

לדבריו, ההוראה האחרונה שקיבל מיגור בסתיו 1985 היתה להשיג רשימה של ציוד הגנה אווירית שיש לאיראנים, שהם עשויים להשתמש בו להגנה על האי חארג'.

 

"זה היה באמצע מלחמת איראן־עיראק. הסתכלתי על יוסי ואמרתי לו: 'אתה משוגע? האיראנים? על מה אתה מדבר?' ואז סיפרו לי על עסקת איראן־קונטראס, שבוצעה אז (ישראל מכרה לאיראן נשק, באישור אמריקני, ובתמורה שחרר חיזבאללה בני ערובה אמריקנים שהחזיק; ארה"ב העבירה בחשאי את הכסף שהתקבל מאיראן למחתרת האנטי־קומוניסטית בניקרגואה; א"כ). אז אמרתי, אוקיי, האויב של האויב שלי הוא החבר שלי, הבנתי".

 

"להשקות את הקקטוס"

בסתיו 1985 החלה הטבעת סביב פולארד להתהדק. עמיתיו לעבודה הבחינו שהוא מטפל במסמכים לא־לו בנסיבות מחשידות, והחלו להעלות תהיות. הוא עצמו תיאם מיוזמתו מילת קוד עם אן שבה ישתמש למקרה שייתפס.

 

"שבוע לפני התשאול באף.בי.איי (עשרה ימים לפני המעצר) התחלתי להבחין בדברים מוזרים במשרד שלי. מצאתי את הכספת שלי, שהיתה בעלת נעילה כפולה, כשהיא פתוחה. השולחן היה מבולגן. הלכתי לדווח לקצין הביטחון, אבל הוא אמר לי לא לדאוג. הייתי מוטרד מאוד. 

 

"באותו לילה נשארתי במשרד עד שעה מאוחרת, כפי שעשינו מעת לעת. הבאתי סולם, טיפסתי והזזתי קצת את ריבוע התקרה האקוסטית. שם ראיתי מצלמה שמכוונת ישר אלי. החזרתי את הסולם והלכתי הביתה. בדרך היתה לי שיחה קשה עם עצמי. חצי אחד בראש אמר לי לברוח. יכולתי לעשות את זה בנקודה ההיא. החלק השני אמר לי שאני חייב להסתכן ולהביא את המידע שביקשו ממני.

 

"אמרתי לעצמי שאני יכול לקחת את הסיכון. וזו היתה טעות טראגית מאוד. אם הייתי סוכן קר רוח, הייתי פשוט נעלם באותו רגע. אם הייתי מקבל את ההחלטה הלא נכונה, לא הייתם מדברים איתי כרגע". 

 

ביום שני, 18 בנובמבר, הגיע פולארד לדירת המפגש הקבועה עם הישראלים, לא רחוק מהשגרירות. "אבל אז קרה משהו חריג, שלא קרה לפני כן: לא פתחו לי את הדלת, ואני לא יכולתי לפתוח אותה בעצמי, למרות שהיה לי מפתח, כי היה מפתח במנעול מהצד האחר של הדלת. אולי הם ידעו". 

 

למחרת זומן פולארד לתשאול באף.בי.אי. אחרי יומיים, בקור רוח מעורר השתאות, סיפר לחוקריו כי ריגל עבור פקיסטן. "הם רצו לדעת מי איש הקשר שלי. הייתי מוכן לזה, הכרתי אנשים בשגרירות פקיסטן שהיו מעורבים במודיעין והגנה, ונתתי להם את השמות". 

 

הצעת לפקיסטנים משהו בנקודת זמן כלשהי?

"לא. מעולם לא. מעולם גם לא הואשמתי בכך".

 

ומה לגבי מגעים עם סין ודרום אפריקה?

"כחלק מהעבודה שלי, הייתי בקשר עם הרבה מדינות באופן רשמי. עובדה שהתביעה הבינה שאין משהו אמיתי להאשים אותי בו. בסופו של דבר היו נגדי שתי האשמות: האחת – שהעברת המידע על ידִי מנעה מארה"ב לקבל עבורו תמורה מישראל; והשנייה – שהערבים הרגישו שהפכתי את ישראל לחזקה. כך כתוב שחור על גבי לבן. הלוואי שאני אשם בזה".

 

התבקשת על ידי המפעילים שלך לספק מידע שישראל תוכל להשתמש בו תמורת מידע מודיעיני ממדינות אחרות?

"מעולם לא. המידע היה תמיד ספציפי לצרכים שלנו". 

 

מסרת שמות של סוכנים אמריקנים?

"שימו לב במה הורשעתי: 'מסירת מידע לבעלת ברית בלי כוונה לפגוע בארה"ב'. זה הסעיף, ורק זה. החוק מבדיל בין מי שהתכוון לפגוע בביטחון הלאומי של ארה"ב לבין מי שלא התכוון לכך, והחוק מבדיל בין מסירת מידע לבעלת ברית לבין מסירת מידע למי שאינה בעלת ברית.

 

"לו רציתי, יכולתי לתת מידע שיגרום נזק לארה"ב. יכולתי למסור לישראל על תוכניות מלחמה אמריקניות, קודים, פריסת כוחות. אם משהו מהמידע הזה היה עובר לישראל, הייתי מורשע בכוונה לפגוע במדינה. לא הורשעתי בזה, אלא רק במסירת מידע שגרם לנזק דיפלומטי.

 

"מעולם גם לא הסכמתי לחשוף אף אחד מהישראלים בפרשה. החוקרים שלי באו אלי עם השם אביאם סלע, ואז הסרתי ממני את חוטי הפוליגרף. החוקר אמר לי: 'אל תדאג, אנחנו כבר יודעים עליו הכל'".

 

פולארד ואשתו דאז גם הצילו ברגע האחרון את סלע ואת רעייתו יהודית, וכנראה גם את יוסי יגור ואירית ארב, מציפורני רשויות החקירה האמריקניות. "האף.בי.איי עיכבו אותי מחוץ למשרד. ביקשתי להתקשר לאשתי דאז אן, משום שאביאם ואשתו חיכו לנו במסעדה בעיר לארוחת ערב. הדאגה העיקרית שלי באותו רגע היתה להוציא אותו מהמדינה, כי לא היתה לו חסינות דיפלומטית. את עצמי ראיתי בתור מישהו שאפשר לוותר עליו. הוא היה גיבור לאומי, נכס בעל ערך עבור ישראל. אני הייתי חייל, זה הכל.

 

"התקשרתי אל אן, התנצלתי שלא אוכל להגיע לארוחה, ואמרתי לה את מילות הקוד שהמצאנו רק כמה ימים לפני כן – 'צריך להשקות את הקקטוס', שמשמעותה שנתפסתי, ועליה לצאת מהעיר מייד. היא חמקה מהמעקב של האף.בי.איי והגיעה אל סלע. כמובן שהוא השאיר אותה מאחור, אבל זה סיפור אחר. גם היא היתה אמורה להיות מועברת אל מחוץ לארה"ב".

 

סלע עזב מייד את ארה"ב, וגם מיהר לעדכן את רפי איתן – לא ברור באיזה סדר. 24 שעות לפני שפולארד נחשף, הודיע איתן לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, שצפויה חשיפה של המרגל בארה"ב. פולארד שוחרר לביתו בערב תחת מעקב כבד והאזנה, וללא יכולת להימלט. למחרת ייחקר שוב, אך יחלפו עוד 36 שעות עד שייעצר. האם ניתן היה להציל אותו בשלב ההוא? האם מישהו חשב על כך?

 

"תגיע מחר לשגרירות"

לאחר תשאול של האף.בי.איי שוחרר פולארד לביתו. "הגעתי הביתה בלילה, אחרי שהם פשטו על הדירה ומצאו את התמונות הפקיסטניות והכסף והכל. הסתכלנו מהחלון לרחוב, היו סוכנים בכל מקום. היו לי שני מספרי טלפון אמריקניים שקיבלתי בפגישה בפריז, שאליהם הייתי אמור לצלצל במקרה חירום.

 

"ברחוב היו טלפונים ציבוריים, שמהם נהגתי להתקשר לישראלים כדי לקבל הוראות. באותו ערב, בסביבות 22:00, אן ואני ירדנו לטייל, והיה ברור לנו שעוקבים אחרינו. נכנסתי לאחד מתאי הטלפון וחייגתי. התקשרתי, והמספר היה מנותק. היתה לי תחושה רעה, וזה הראה לי שאביאם ידע בדיוק מה קורה.

 

"היה לי עוד מספר, וניסיתי גם אותו. היה ברור שהאף.בי.איי מאזין לטלפון, אבל לא היתה לי ברירה. אנחנו מדברים על התקופה שעוד לא היה טלפון סלולרי". 

 

למי צלצלת? עם מי היית אמור לדבר?

"אני לא יודע. זה היה מספר באזור וושינגטון, שלא התקשרתי אליו מעולם, ואיני יודע למי הוא היה שייך. בסוף, אחרי הרבה ניסיונות, ענה לי גבר. הסברתי לו את המצב, והוא אמר: 'אנחנו יודעים שיש בעיה'. הוא ביקש ממני 'להמשיך לדבר', כדי לתת לחברי הרשת זמן לעזוב את המדינה".

 

למחרת, 20 בנובמבר, נלקח פולארד לתשאול השני באף.בי.אי, שבו השתתפו גם נציגים של מודיעין הצי, שבו עבד. הוא תיאר לחוקריו את כל מה שעשה, אבל החליף את שמות מפעיליו הישראלים בדמויות פקיסטניות שהכיר, בהתאם לסיפור הכיסוי. התרגיל עבד. לימים כתב החוקר הראשי שלו, רונלד אוליב, כי עד שפולארד נכנס לשגרירות הישראלית, הוא ועמיתיו אכן חשבו שריגל עבור פקיסטן ולא ידעו כלל על זיקתו לישראל.

 

גם בערב השני שוחרר פולארד לביתו, ושוב יצא עם אשתו דאז לטיול טלפונים, כדי להתקשר לישראלים. "התקשרתי לאותו מספר, אמרתי לאיש שהודיתי שאני מרגל פקיסטני, ושאני ממתין לתוכנית המילוט. הוא אמר לי: 'אין תוכנית מילוט, הפקודות אליך הן להגיע לשגרירות ישראל ב־10 בבוקר'.

"אמרתי לו: 'אתה משוגע? הודיתי שאני מרגל פקיסטני, אני מוכן ללכת לכלא בתור מרגל פקיסטני, ואתה אומר לי לבוא לשגרירות ישראל?'. והוא אמר: 'אלה ההוראות'. אמרתי: 'אני מוכן להוצאה מהמדינה. אני מוכן שיוציאו אותי'. והוא אמר 'אין הוצאה מהמדינה'".

 

אז למה הלכת לשגרירות?

"כשאתה בסיטואציה הזו, אתה רוצה להאמין לאנשים, כי אין לך תוכנית בריחה אחרת. לא חשבתי מעבר לזה. למען האמת, הייתי מפוחד עד מוות".

בשעות הבאות ביצעה אן טעות נוספת. בניסיון לטשטש עקבות, היא מסרה מזוודה מלאה מסמכים לשכנה בבניין, בנימוק שהיא ובעלה יוצאים מהעיר, וביקשה ממנה לשמור עליה עד שובם. אלא שהשכנה היתה בת של קצין בכיר בצי האמריקני, וכשבני הזוג נעצרו, היא יצרה קשר עם האף.בי.איי ומסרה לחוקרים את המזוודה.

 

"כולם ידעו עלי"

בבוקר שלמחרת הגיעו בני הזוג למתחם השגרירות הישראלית, וגורשו ממנו, על פי ההנחיה מהארץ.

 

כשגורשתם מהשגרירות, אילו מחשבות עברו לך בראש?

"פחד אמיתי על מה שהמדינה הפכה להיות. ישראל, המדינה היחידה שלי. אמרתי לעצמי – כל מדינה שמסוגלת לעשות את זה לסוכן נאמן, מסוגלת להכל. גדלתי על מיתוס שלא עוזבים חייל מאחור. וזה בולשיט. זה לא רק אני. זה קורה מאז פרשת לבון, ועד היום, עם שתי גופות החיילים ושני האזרחים הישראלים בעזה".

 

מי שנתן את הפקודה "לזרוק אותו החוצה" היה רפי איתן עצמו, מהטלפון האדום בביתו בתל אביב, על פי עדותו ב'עובדה'. מייד לאחר מכן יצא לעדכן את ראש הממשלה פרס, שר הביטחון רבין ושר החוץ יצחק שמיר. איתן קיבל על עצמו אחריות מלאה והתפטר מייד מראשות הלק"מ.

 

באשר לאביאם סלע – ישראל, בניגוד להבטחה לספר את כל האמת, הסתירה במשך תקופה ארוכה את חלקו בפרשה. כשהדבר נודע לאמריקנים, זעמם התעורר מחדש, ולמעשה יש בכירים אמריקנים הסבורים שעד היום ישראל לא גילתה את כל האמת בפרשה. סלע, שדובר בו כמפקד עתידי של חיל האוויר, נאלץ בהמשך הדרך לוותר על מינויו למפקד בסיס תל נוף ולפרוש מהחיל. כף רגלו לא דרכה מאז על אדמת אמריקה, וכך גם כף רגלו של איתן.

איתן טען לימים שלפולארד ולרעייתו דאז אן הוכנה תוכנית מילוט, ושהיו להם כמה ימים לברוח. "פולארד גזר על עצמו את עונשו כשבא לשגרירות עם מזוודות מלאות מסמכים", אמר. פולארד מכחיש את הטענה מכל וכל. "לא הבאתי איתי שום מסמכים", הוא אומר בנחרצות. "במזוודה היו רק בגדים ותרופות".

 

איתן כתב ומחק פעמים רבות את הפרק על פולארד בספרו האוטוביוגרפי "איש הסוד". אלמנתו, מרים, כתבה בהקדמה לספר כי "פרשת פולארד היתה תקועה בגרונו של רפי 34 שנים. היא לא הרפתה ממנו והוא לא הרפה ממנה". מדבריה עולה כי איתן לקח את סודותיו אל הקבר, בעיקר כדי להגן על הדרג המדיני שהפעיל את פולארד.

 

פולארד סבור אחרת. "רפי איתן היה חייב למחוק את הפרק, משום שהוא הסתיר את האמת – שהוא נטש אותי, שיקר עלי, קבר אותי, ועשה הכל כדי לוודא שלעולם לא אחזור הביתה".

 

למיטב ידיעתך, מה הסודות הספציפיים שהוא מחק?

"למעשה, שניים. אחד – שהוא היה יכול לתת דיווח מדויק בסוגיה כמה הממשלה ידעה עלי באותו זמן והסכימה לו. כי ממה שהבנתי מאוחר יותר, הוא השוויץ בפני נציגי המוסד במידע שהבאתי, ואמר להם: 'תראו מה אנחנו עשינו, איפה אתם הייתם?' כולם ידעו עלי.

 

"והשני – שהוא היה יכול לתאר, בפירוט רב, על איזה מידע מודיעיני מדובר. משהו שאני לא יכול לעשות".

 

(בתגובה לדברים מסרה משפחת איתן: "מתוך כבוד לזכרו של רפי איתן וביטחון מוחלט ביושרתו, בחוכמתו ובמניעיו, שהיו אך ורק למען מדינת ישראל – אנחנו ממשיכים בדרכו ונמנעים מכל תגובה בנושא פולארד").

 

אביאם סלע התקשר מאז שהגעת לארץ?

"לא".

 

היית רוצה לפגוש אותו ואת יוסי יגור?

"לא. אני שמח שהם הצליחו להימלט מארה"ב ולחזור הביתה. כששמעתי על זה הוקל לי. אני מאחל להם כל טוב".

 

אתה כועס עליהם?

"לא, אני לא מרגיש כלפיהם שום דבר. זה חלק מהעבר, ואני שמח שהוא מאחורינו".

 

אבל סלע היה סוכן.

"ברור. כלומר, הוא היה בפוזיציה מצחיקה של סוכן, אבל גם טייס. טייס גיבור".

(אביאם סלע ואהוד ברק לא הגיבו לפניית "ישראל היום").

 

מידע על איראן־קונטראס

מעצרו של פולארד חולל רעידת אדמה. בישראל כיהנה אז ממשלת אחדות לאומית, ובאותן שנים, של מלחמה נמשכת בלבנון ואינפלציה אינסופית, ארה"ב סיפקה לישראל גב מדיני וסיוע ביטחוני, שהיו חיוניים מאוד. בדו"ח על הפרשה מטעם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כתב היו"ר דאז, אבא אבן, כי חשיפת פולארד יצרה חשש ממשי להתמוטטות הקשרים בין ישראל לארה"ב. "מעולם לא היתה לי שיחה כל כך קשה עם מזכיר המדינה שולץ", סיפר באותם ימים שר החוץ יצחק שמיר לאיש סודו, אבי פזנר.

 

בניסיון לצמצם את הנזק מול האמריקנים, החליטו כל הגורמים הנוגעים בדבר – פרס, שמיר, רבין ורפי איתן – לקבור את הפרשה ככל יכולתם ולגלגל את האשמה על פולארד. במברק למזכיר המדינה שולץ, וגם בישיבת הקבינט, טען פרס כי "פולארד הסביר שהוא שליח המודיעין האמריקני והציג תעודות מתאימות כדי לאמת זאת". אלא שדו"ח אבן קבע כי "גרסה זו דמיונית וחסרת שחר".

 

פרס גם התבטא אז במפורש כי "עדיף לא לחקור". הוא ושמיר הטילו את כל האחריות על איתן, ושיקרו ביודעין כשהגדירו את הפעלת פולארד כ"פרטיזנית, בלי רשות ובלי סמכות". הטיוח הוביל לסדרה נוספת של שקרים מצד נציגים ישראלים רשמיים.

 

ב־30 בנובמבר 1985, ב־3:30 לפנות בוקר, תשעה ימים לאחר מעצרו של פולארד, התקשר מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ לראש הממשלה שמעון פרס. הצדדים דיווחו על עצם השיחה, אך לא על ההסכמות הסודיות שנתן פרס, שחרצו בהמשך את גורלו של פולארד. על פי ועדת אבן, פרס התנער מהסוכן וטען שהפעלתו נעשתה ללא היתר. הוא הבטיח לספר לארה"ב את כל האמת על הפרשה ולאפשר לה לחקור את כל המעורבים – אך ההבטחות הללו הופרו.

 

ההבטחה שכן מומשה היתה החזרה של מסמכים שסיפק פולארד לישראל – כלומר אספקת ארגזים של הוכחות לתביעה האמריקנית על היקף עבודתו. "הסכמתו של פרס להחזיר את המסמכים שהביא פולארד היתה מוטעית מיסודה וגרמה נזק חמור ביותר", כתבה ועדת אבן, שחקרה את הפרשה. "מסמכים אלו היוו את הבסיס שהביא להרשעתו של פולארד ולגזר דין מאסר עולם שהוטל עליו, למרות הטענה הישראלית שהיתה התחייבות אמריקנית לא להשתמש בהם נגד פולארד".

 

פולארד, מצידו, מספר כי ניסה להשתמש במידע שהיה ברשותו על מעורבות הממשל בפרשת איראן־קונטראס כדי להינצל ממאסר. "סיפרתי על הפרשה (שבאותו שלב טרם נחשפה; א"כ) לאחד החוקרים, ואמרתי לו: 'לך תבדוק בבית הלבן ותגיד שאני סוגר את הפה אם משחררים אותי'.

 

"שני לילות אחר כך, ב־2 לפנות בוקר, נפתחת דלת תא המעצר. אנשים שאני לא מכיר, בלי תגי זיהוי, בלי מדים של סוהרים ועם משקפי שמש, אמרו לי: 'תתלבש ולך הביתה'. נבהלתי מאוד, ברחתי והסתתרתי בארון של המטאטאים עד הבוקר.

 

"אחרי כמה ימים התברר לי שצלפים חיכו בחוץ עם הוראה להרוג את האדם הראשון שייצא מבית המעצר. זה פורסם בעיתון. התקרית הזאת גמרה אותי".

 

"אתה חכם, תסיים את זה"

"בשלב מסוים בזמן המאסר שלי, כשהייתי בכלא באטנר, בא אלי לביקור מישהו מישראל שלא הכרתי, אבל הוא היה מספיק רשמי כדי שיכניסו אותו. לידו ישב מפקח, לוטננט קולונל מהאן.אס.אי.

 

"השיחה הלכה לכיוונים מוזרים. הישראלי אמר: 'אתה רואה את עצמך פטריוט?'. עניתי: 'הייתי רוצה להאמין שכן'. והוא אמר: 'אתה גורם למדינה הרבה כאב עכשיו, הרבה בעיות'. אמרתי: 'אני מצטער'. והוא אמר: 'אם אתה פטריוט אמיתי, פטריוט אמיתי עושה את הדבר המכובד'.

"אמרתי: 'מה זה הדבר האמיתי?', והוא אמר: 'אתה יודע, אתה חכם. תסיים את זה'.

"עדיין לא הבנתי למה הוא התכוון, עד שהלוטננט קולונל האמריקני התחיל לצעק עליו: 'איך אתה מעז, השתגעת?'

"שאלתי את הקצין, 'מה קורה כאן?', והוא אמר: 'הוא רוצה שתתאבד'.

"הסתכלתי על הישראלי ואמרתי: 'זה מה שאתה רוצה שאעשה?', והוא אמר: 'אם אתה פטריוט אמיתי, זה מה שתעשה'. הקצין קם, תפס אותו בעורף וזרק אותו החוצה. אחר כך הוא התיישב לידי ואמר: 'אני בעסק הזה הרבה שנים, ומעולם לא נתקלתי בדבר כזה. אל תפגע בעצמך. תישאר בחיים ותגיע הביתה'".

 

מדינת ישראל שכרה את שירותיו של עו"ד ריצ'רד (דיק) הייבי כדי להגן על פולארד – יש שיאמרו, להגן כביכול, לאחר ששרפה אותו. בשיחות אינטנסיביות בין המדינות הסכימו הצדדים לעסקת טיעון, שכללה עונש של עשר שנות מאסר כנגד מסירת המסמכים. 

 

"הישראלים סידרו לי את הייבי, אבל לא היה לי אמון בו. הוא היה שמוק שבכלל לא רציתי, הוא שיתף פעולה עם החוקרים שלי. בשלב מסוים הלעטתי אותו במכוון בסיפורים שקריים כדי לבדוק אותו, ולמחרת, החוקר בפוליגרף שאל אותי בדיוק על מה שסיפרתי לעורך הדין.

 

"הייבי גם הכריח אותי לחתום על עסקת הטיעון. הביאו את אשתי דאז לבית המשפט, כשהיא חולה,על כיסא גלגלים ומדממת, והייבי אמר לי: 'אם לא תחתום, היא תמות. אתה יודע שאם היא תחזור לכלא, היא לא תשרוד עוד חודש'.

 

"אני רציתי להילחם, כי בלי המסמכים שישראל העבירה, לא היה להם כלום נגדי. כך גם אמר לי אחד מעורכי הדין שלי כמה שנים מאוחר יותר. אבל הוא דאג לאינטרסים של ישראל, וכפה עלי את עסקת הטיעון".

 

למה לא החלפת אותו?

"השופט שלל ממני את האפשרות. הוא שאל אותי אם אני מקבל את עסקת הטיעון הזאת מרצוני החופשי. השבתי: 'לא, כבודו, הם מאיימים להרוג את אשתי, והמסמך הוא שקר. זו עדות שקר'. והוא אמר: 'יש לך החלטה קשה לקבל, כדאי שתקבל אותה עכשיו'. הבטתי באן, שקלתי את המצב, ועורך הדין שלי עושה לי תנועות לחתום. אז חתמתי". 

 

"הלקוח שלך נדפק"

אלא שהחתימה של פולארד על עסקת הטיעון לא שמה קץ לפרשה, אלא רק פתחה בפני ארה"ב את השער לנקום את אם כל הנקמות במי שלתפיסתה בגד בה. באותן שנים נחשפו והוצאו להורג בבריה"מ 24 סוכנים אמריקנים. מזכר סודי שהתביעה הניחה בפני השופט ייחס לפולארד את הסגרתם. על פי הקונספירציה, שקיבלה ביטוי בכתבות ובספרים של עיתונאים עוינים לפולארד, הוא מסר לרוסים את שמות הסוכנים, כדי שאלה, בתמורה, יקלו על יציאת יהודים מבריה"מ.

 

"ביום שבו ניתן פסק הדין שלי, נכנס לבית המשפט מישהו ממחלקת המדינה. הוא הגיש מסמך לשופט ולתובע. התובע הסתובב אל עורך הדין שלי ואמר: 'הלקוח שלך נדפק'. העורך דין שלי פנה אלי וחייך, כאילו לומר – 'אכלת אותה'.

 

"מעבר לכך, הלוואי שישראל באותה תקופה היתה מתאמצת כל כך למען היהודים בבריה"מ. ולעצם העניין, כבר אמרתי לכם שלא הסגרתי שום סוכן".

רק ב־1994 תופרך באופן סופי העלילה שפולארד היה זה שהסגיר כביכול את הסוכנים האמריקנים לידי הקג"ב. האמריקנים יחשפו באותה שנה את החפרפרת הסובייטית הבכירה ביותר באותה עת בסי.איי.אי, אולדריץ' איימס, שהודה בהסגרת הסוכנים. איימס נשפט למאסר עולם ללא חנינה. פולארד אומר כי איימס הוא גם זה שבא לבית המשפט ביום ההרשעה שלו והציג לשופט את המסמך שמאשים אותו ב"שריפת" הסוכנים.

 

ימים ספורים לפני גזר הדין, נקט הממשל צעד נוסף כדי לרסק את פולארד. אף שהיועץ המשפטי של מחלקת המדינה, אברהם סופר, היה חתום בעצמו על עסקת הטיעון – שר ההגנה, קספר וויינברגר, ביקש מהשופט להפר אותה. במזכר מיוחד ששיגר לשופט כתב וויינברגר, "קשה לי לדמיין נזק יותר חמור לביטחון הלאומי מזה שגרם פולארד". 

 

היה זה המסמר האחרון במשפט מוטה. אף שהסיכום בין הצדדים היה על עשר שנות מאסר, התובע אמר בנאום הסיכום כי "פולארד לא יראה אור יום", וכך אכן היה. השופט דחה את עסקת הטיעון, וגזר עליו מאסר עולם עם המלצה שלא לאפשר חנינה – עונש חסר פרופורציה לחלוטין לעבירה שבה הורשע. עכשיו כבר היה ברור שסממנים של אנטישמיות רדומה חרצו את גורלו.

 

2,000 מכתבים שלא הגיעו

"הרבה ידיים נעלו אותי בכלא, ויש כאלה שלא היו מתנגדים שאמות", אומר פולארד, ואשתו אסתר מוסיפה: "בסוף שנות ה־90 הצלחתי בפעם הראשונה לפגוש את רפי איתן. הוא אמר שהדבר היחיד שהוא מצטער עליו בכל הפרשה הוא שלא הספיק 'לנקות את השטח'. שאלנו אותו למה הכוונה, והוא אמר: 'אם אני הייתי נוכח בשגרירות כשפולארד נכנס לחפש בה מחסה, הייתי תוקע לו כדור בראש. כך לא היתה קיימת פרשת פולארד'". איתן לא הכחיש את הדברים.

 

את שבע שנות המאסר הראשונות ריצה פולארד בכלא מאריון באילינוי, שהיה המאובטח ביותר בין בתי הכלא הפדרליים בארה"ב. ב־1994 הועבר לכלא באטנר בצפון קרוליינה, שהתנאים בו היו קצת פחות נוקשים, ובו שהה עד שחרורו, ב־2015.

 

משהו בך השתנה בתקופה שהיית בכלא?

"כן. אני מאמין שאני אדם טוב יותר. כשהייתי בכלא, הבנתי מהר מאוד שאני הנציג של היהודים, כי הייתי היהודי הראשון שרבים מהאסירים שם פגשו. ואני גם הנציג הראשון של מדינת ישראל, וגם הבעל של אסתר. לכל אורך הדרך סירבתי להמר, לשתות, לקחת סמים – כל דבר שעלול להמיט קלון על אשתי או על ישראל".

 

שלטונות הכלא האמריקניים ידועים בקשיחותם, אבל פולארד, מסיבות שלא קשה לנחש, פגש את הצד הקיצוני של הקשיחות הזו. 2,000 מכתבים שכתב לאסתר לאורך השנים יצאו מהכלא, אך נעצרו בוושינגטון ולא הגיעו אליה מעולם. חמור מכך – מכתבים ששיגר אל אמו בחודש האחרון לחייה מעולם לא הגיעו ליעדם. 

 

"כשאמי עליה השלום גססה, קיבלתי רשות לכתוב לה. מה בן אומר לאמא על ערש דווי? כל מה שהוא יכול. אז כתבתי בכל רגע שיכולתי במהלך היום. איני יודע כמה, אבל היו הרבה. היא נפטרה, וזמן קצר לאחר מכן, מנהל האבטחה בבאטנר מזמן אותי אליו ושואל לשלומי. אמרתי שאני מרגיש בסדר, והוא ביקש שאשלוט על עצמי. אז הוא שלף שק עם כל המכתבים שכתבתי לאמא שלי ואמר שהמכתבים יצאו מהכלא לוושינגטון, אבל משם הוחזרו בחזרה. וושינגטון החזירה את המכתבים. והוא אמר 'אתה צריך לדעת, הם עשו איקס על הבולים כדי שלא יהיה אפשר להשתמש בהם שוב'. אני שואל אתכם, איזו חיה יכולה לעשות כזה דבר? לעצור מכתבים מבן לאמא גוססת?"

 

הולך בין הגופות והדם

איך העברת את הזמן בכלא? איך אדם נורמטיבי שורד במציאות כל כך קשה?

"הוא יוצר לעצמו מציאות משלו. המציאות שלי התרכזה סביב אשתי. ואני ידעתי שאני חייב לעשות הכל כדי לחזור אליה שפוי, שפוי ככל שאוכל.

"לא היו לי זכויות כתיבה. היו לי 200 דקות שיחה בטלפון למשך חודש. בהתחלה היו רק 30 דקות.

 

"חייתי מיום ליום. קמתי בבוקר, אמרתי את התפילות שלי, שמתי את הסכין בכיס המיוחד שלי, ויצאתי. לא ידעתי מה יקרה באותו יום, ואם אחזור לתא בריא ושלם.

 

"הדלתות שלנו לא היו נעולות. מטורף. השותף שלי ואני היינו צריכים לעשות תורנויות שמירה ליד הדלת, עם סכין שהיה עשוי מפלקסיגלאס, כדי שגלאי המתכות לא יגלה אותו.

 

"היה לי מקרה שבו ישבתי בחדר האוכל, ומישהו שאני לא מכיר התיישב לידי והתחיל לדבר איתי. הדבר הבא שאני רואה הוא סכין שננעצת לו בצוואר, הראש שלו נופל על השולחן, ודם משפריץ לכל עבר. לקחתי את המגש שלי והתרחקתי משם.

 

"באחד הימים, הקצין בכלא שלח אותי למתקן סמוך להביא נייר טואלט. ובכלא אתה יכול למות על נייר טואלט. היתה לי קופסה גדולה. בדרך חזרה, שמעתי רעש חזק. אני מסתכל לראות מה קורה, וכל המסדרון – אולי 25 מ"ר – אזור מלחמה. השחורים והמקסיקנים הורגים אחד את השני. סכינים, והכל. יש דם בכל פינה. קצין מוטל על הרצפה, הוא נדקר. ולי יש ביד קופסה שאנשים מוכנים למות בשבילה.

 

"התא שלי היה בקצה המסדרון, ואני רואה את השותף שלי לתא ואת הסוהר שיושב בחדר עם זכוכית משוריינת, ושניהם מנידים את ראשם מצד לצד כאומרים: 'אתה מת'.

 

"בשלב הזה אין שום דבר שאני יכול לעשות. היתה עלי הסכין שהחזקתי להגנה עצמית, אבל אני אהיה מת לפני שאשלוף אותה. אמרתי קריאת שמע והמשכתי ללכת במסדרון. לא הסתכלתי ימינה, לא הסתכלתי שמאלה, הלכתי בין הגופות, דרכתי על הדם.

 

"ראיתי מישהו נרצח ממש לנגד עיניי, בחבטה בראש שלו. העיניים שלו ממש עפו החוצה מהמכה. ואני צריך לדרוך עליו, להסתכל על הרוצח, והוא שואל אותי: 'מה שלומך?', ואני אומר לו: 'הרבה יותר טוב ממנו', וממשיך ללכת.

 

"כשהגעתי לדלת התא שלי, הסתובבתי ואמרתי לקצין: 'הנה נייר הטואלט שלך, אני מקווה שזה היה שווה את זה'. הייתי צריך להסדיר מחדש את הנשימה, כי פחדתי מאוד. 

 

"אסתר מכירה את כל הסיפורים האלה, וגרועים מהם. ראיתם פעם מישהו שהמעיים שלו בחוץ? אגיד לכם איך זה קורה. הוא בלדר שהביא לכלא סמים בבטן, ושכח להיפטר מהם בזמן. אז האסירים חתכו לו את המעיים, והוציאו את הסמים".

 

"סמכו עלי, לא הייתי מלשן"

הוכית פעם? פגעו בך פיזית?

"לא. הייתי במצב מוזר. לא ישבתי על אונס ילדים, לא שיתפתי פעולה עם השלטונות נגד אף אחד, וכולם ידעו את זה. בכלא מעריכים דברים מסוימים שאנשים בחברה נורמלית לא מבינים".

 

היו מקרים שהתעמתת עם אסירים אחרים?

"היתה פעם שיצאתי לחצר, והיה שם אסיר שחור מבוגר, איש מאוד נחמד, שהתמוטט לידי. עשיתי לו החייאה, הנשמה מפה לפה, כל מה שיכולתי, אבל הוא מת. רבע שעה אחר כך מגיע האמבולנס, וכשהם מעלים אותו, אני מבחין שהנעליים שלו חסרות. האסירים גנבו לו אותן.

"השתגעתי מזה. צעקתי על כל השחורים שהיו שם, 'אתם תישרפו בגיהינום על מה שעשיתם. גנבתם את הנעליים של אדם מת, של אדם הגון וטוב'".

 

איך התייחסו בכלא לעובדה שאתה מרגל ישראלי?

"זה היה מצחיק. יום אחד אני מתהלך שם במתחם, וכל השחורים נותנים לי 'היי פייב' ואומרים לי, you're the man. אני כבר לא 'היהודי'. אני חוזר לתא ושואל את השותף שלי, סטיב, מה קרה? הוא אומר לי: לא שמעת את החדשות הבוקר? אמרתי, לא, מה? הוא אומר לי: 'הרדיו הציבורי וסי.אן.אן דיווחו, על פי מקורות ברשות למלחמה בסמים, שאתה ראש המאפיה הישראלית להפצת קוקאין בוושינגטון'.

"אמרתי לו: 'אתה חושב שאם היה לי כל כך הרבה כסף, היה לי עורך דין כל כך עלוב?'. הוא פרץ בצחוק.

 

"אבל השקרים האלה נמשכים עד היום. אומרים שאן ואני בזבזנו את כספנו על סמים. ממש. אני אעשה סמים. מה גם שעברתי (במודיעין הצי) בדיקות סמים כל שבוע".

 

"היה לי עוד שותף לתא, במשך שמונה־תשע שנים. קצין לשעבר, שהורשע בניסיון לרצח. בחור נהדר, לגמרי חף מפשע, כולם בכלא יודעים את זה. הוא עדיין שם".

 

איך הנהלת הכלא התייחסה אליך?

"ממש בסדר, כי לא הייתי מלשן. אז הם סמכו עלי. היה סוהר אחד ממש רע, שהייתי צריך לצאת למלחמה נגדו. למזלי, אחד האסירים כמעט הרג אותו במכות. אז הוא יצא מחיי, תודה לאל.

 

"מעולם לא שיניתי את צורת המחשבה שלי בכל התקופה שלי בכלא. מעולם. ניסיתי לשמור על כל מידה של הגינות ושל חמלה שהיתה בי".

 

"יש רוצח בקהל הזה"

גם למנהלי הכלא אמר פולארד את מה שעל ליבו. "במפעל בכלא עבד איתי בחור סכיזופרני, שישב על רצח. הוא אמר לי: 'נתנו לי תרופות, אני שומע קולות שאומרים לי להתאבד'. אמרתי לו שאדבר על כך עם הפסיכיאטר שלו, ובאמת דיברתי. הפסיכיאטר אמר לי: 'אל תתערב, אתה לא רופא. אם תעשה את זה שוב, תיענש'.

 

"אחרי שבוע, אותו אסיר איחר לעבודה. המנהל שלי אומר לי: לך תביא אותו. אמרתי לו: אני לא הולך להביא אותו, כי הוא בטח מת, ואם אני אהיה זה שמוצא אותו, ישלחו אותי לצינוק לחצי שנה. אני מוכן ללכת אם אתה בא איתי. הוא בא איתי, ומצאנו אותו תלוי בתא שלו.

 

"בטקס האשכבה בכנסייה, התבקשתי להגיד עליו כמה מילות הספד. אמרתי: 'יש רוצח בקהל הזה'. כולם גיחכו, היו שם כמובן הרבה רוצחים, ואני אמרתי: 'לא, יש כאן חבר צוות שהוא רוצח'. כולם השתתקו. הצבעתי על הפסיכיאטר ואמרתי: 'אתה רצחת את הבחור הזה. אתה צריך ללבוש מדים של אסיר, כמו כולנו'.

 

"כולם היו בהלם. מנהל הכלא הורה לכולם לצאת, בא אלי ואמר לי: 'זו היתה הערה מאוד מעניינת, וזו ההערה האחרונה שאתה מעיר בכנסייה שלנו'. אבל כולם ידעו שזה נכון.

 

"מצד שני, אתה רואה גם גילויים של אנושיות אצל הסוהרים. ב־2001, בעקבות עתירה שהגשנו, הובאתי לבית משפט בוושינגטון, אבל השופט היה נגדי לחלוטין. הוא נתן הנחיה לשומרים לא לתת לי לאכול או להתקלח בזמן שאני בוושינגטון, אלא רק להשתתף בהליך המשפטי ולחזור מייד לכלא.

 

"לקחו אותי לכלא ארלינגטון, ליד וושינגטון. מנהל הכלא אומר – 'ההוראות של השופט הן בלי אוכל, בלי בגדים נקיים, בלי מקלחת', אלא רק לטוס לביצוע ההליך המשפטי ולחזור מייד לכלא. זה היה קשה מאוד. ביום השימוע, אחרי 48 שעות שלא בא אוכל אל פי, אני בחדר לבד עם אחד הסוהרים שפתאום פונה אלי ואומר, 'מה שעושים לך לא בסדר ונוגד את החוק. לי זה היום האחרון בתפקיד. מחר אני משתחרר. קח את ארוחת הצהריים שלי. אני מפנה את הגב למצלמה, ואתה עכשיו אוכל'. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, והוא אמר: 'תמיד התייחסת אלי בכבוד'. הוא נתן לי לאכול כריך חמאת בוטנים וריבה, תפוז ומיץ ענבים. זה משהו שלא אשכח עד יומי האחרון".

 

עברה לך בראש המחשבה להתאבד?

"יהודים לא מתאבדים… הם סוחרים. וברצינות, מעולם לא חשבתי להתאבד, משתי סיבות. ראשית, אני לא אוהב את המסר שמעשה כזה יעביר לגויים. שנית, חשבתי שהתאבדות היא צעד פחדני של בגידה באשתי. מה זה היה עושה לה? הדבר היחיד שאני רוצה לכתוב על המצבה שלי הוא: 'אני אוהב את אשתי יותר מהחיים עצמם, ואני אוהב את הארץ והעם שלי"'.

 

קראת הרבה ספרים בכלא.

"יש לי 10,000 ספרים שנמצאים עכשיו במכולה באשטון, והיו לי 7,000-8,000 מהכלא הראשון, שנעלמו איכשהו, אני לא יודע מה קרה להם. הספרייה בבית שלי בוושינגטון כללה 6,000 ספרים. אני זוכר שסוכני האף.בי.איי שראו את זה שאלו, 'אלוהים, למה קראת כל כך הרבה?' אמרתי: 'אני לא יודע, אני פשוט אוהב ללמוד דברים, כדאי לכם לנסות'".

 

המכתב הראשון מאסתר

ב־1990 התגרש פולארד מרעייתו ושותפתו לפעולת הריגול, אן. על אן נגזרו חמש שנות מאסר, אבל היא שוחררה מוקדם יותר בגלל בעיות בריאות.

את אסתר הכיר פולארד עוד בנערותו, הוא רק לא ידע על כך עד שלב מאוחר בחייו. היא נולדה וגדלה בקנדה כאיילין זייץ, בת למשפחה יהודית אורתודוכסית. בסוף שנות ה־80 לימדה אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, כחלק מלימודי התואר השני.

 

"יום אחד, כשהייתי בירושלים, מישהו נתן לי גיליון של העיתון 'ג'ואיש פרס' ישן באנגלית", היא מחייכת. "חשבתי לעצמי, למה שמישהו ייתן לי עותק ישן של העיתון הזה? אני לא קוראת עיתונים יהודיים ישנים. שמתי את העיתון בתיק ושכחתי ממנו.

 

"בסוף השבוע, בדרך למשפחה, השתעממתי באוטובוס, הוצאתי את העיתון והתחלתי לקרוא. היתה שם בקשה: 'אנא כתבו לג'ונתן פולארד, הוא נהנה מזה'. לא ידעתי מי זה ג'ונתן פולארד ולא שמעתי על הפרשה, אבל אמרתי לעצמי שאם אכתוב לאיש, זה יהיה מעשה של חסד. שמתי את הכתבה בספר המשימות שלי, ושוב שכחתי ממנה. אחרי כמה חודשים, ממש לפני שחזרתי לקנדה, מצאתי אותה. 

 

"ישבתי בקמפוס בהר הצופים וכתבתי לו מכתב נחמד, אבל לא ידעתי מי הוא, כך שלא היה לי יותר מדי מה לומר לו. חזרתי לקנדה, הייתי עסוקה מאוד בהשלמת התואר השני, אבל התכוננתי לעשות עלייה.

 

"פתאום הופיעו בתיבה שלי שתי מעטפות מפולארד. יונתן אדם מסודר, וממספר את המעטפות, אבל אני קראתי את המכתבים בסדר הפוך, קודם את מספר 2, שבו היה כל המידע על התיק שלו, ואחר כך את מספר 1, שהיה מכתב אישי.

 

"אומר לכם בכנות, הדבר הראשון שחשבתי כשקראתי את תחילת המכתב היה שאין לי זמן לזה. סיימתי תואר, חזרתי ללמד, אין לי זמן. אבל להשם היו רעיונות אחרים. אני יהודייה קנדית טיפוסית, אנחנו נוטים להיות אדישים לפוליטיקה, אלא אם זה נוגע לישראל. אז קראתי וקיבלתי הלם. איך קורה דבר כזה? זו אמריקה, אמריקה לא עושה דברים כאלה.

 

"אחר כך פתחתי את המעטפה השנייה, שהיתה בעצם הראשונה, ובה היה מכתב אישי ממנו. ושוב, הייתי מאוד מופתעת. לנוכח המקרה שלו, ציפיתי שיהיה אדם מריר, כועס, פגוע ומאוכזב. אבל מצאתי בדיוק את ההפך מזה: כל המכתב היה טהור, ודיבר על אהבת הארץ והעם, הכל מלא אור. זה הימם אותי.

 

"באותו זמן לימדתי בקנדה בגן לילדים עם מוגבלויות, והראיתי לעוזרת שלי, שהיתה חברה טובה, את המכתב. היא כמעט התעלפה. אמרתי לה, 'זה בן אדם שאני יכולה להתחתן איתו'. היא אמרה 'באמת? לפי מכתב אחד את מתחתנת איתו?'. אבל המכתב היה כל כך מרשים, כי הוא היה כל כך הפוך ממה שציפיתי. כי יונתן בחר לאהוב. התחלתי לכתוב לו בחזרה".

 

ואחרי כמה מכתבים גיליתם שאתם מכירים זה את זה?

יונתן: "בסופו של דבר, שאלתי אותה 'מתי היית בישראל, מה עשית שם?', ופתאום קלטתי – 'חכי רגע, את היית שם כשאני הייתי שם'".

אסתר: "במשך השנים כתבתי לו בערך 2,000 מכתבים, שיש לי עותקים שלהם, והוא ענה לכולם, אבל קיבלתי רק חמישה מכתבים ממנו. חלקם היו גלויות, שנכתבו בכתב קטן מאוד".

שלטונות הכלא עצרו בשלב מוקדם את כל מכתבי התשובה שכתב יונתן. את הפערים הם השלימו בשיחות הטלפון שאִפשר לו הכלא, שבהן התברר לשניים שהם נפגשו כבר בנערותם בישראל, במסגרת תוכניות לצעירים מהתפוצות. "התברר שדיברנו הרבה ושהיה לנו הרבה במשותף וזה אהבת הארץ ואהבת העם".

 

"אשתו, אהובתו וחברתו"

אסתר הקדישה את חייה למענו של יונתן, במסירות נפש מוחלטת. בהשפעתה, הוא חזר בתשובה והתקרב לרב מרדכי אליהו זצ"ל. הם נישאו ב־1993.

היא עלתה לארץ בשנת 2005, ובמשך עשר שנים, בשעה שעיתונאים סיפרו כי היא חיה חיי מותרות על חשבון המדינה, התגוררה בדירת חדר שנידבה לה אלמנה ירושלמית ברחוב בצלאל. "לא קיבלתי שקל מהמדינה", היא מדגישה.

 

ארבע שנים ברציפות היא קראה למענו מדי יום ספר תהילים בכותל המערבי. היא התעמתה עם מנהיגים ובעלי שררה, בישראל ובארה"ב, על יחסם ליונתן ועל מה שהגדירה כהפקרתו וכבגידה בו. היו שביקרו אותה על סגנונה החריף, ואפילו טענו שהדבר פוגע במאמצי השחרור.

 

"מעולם לא רציתי להיות הדוברת שלו", היא אומרת. "רציתי להיות אשתו, אהובתו והחברה שלו. אבל כשהבנו שיש אג'נדה עוינת מאוד לגבי הוצאתו מהכלא, הוא הציע שאצטרף למאמצים. למרבה הצער, האג'נדה של ממשלת ישראל לא היתה האג'נדה שלנו.

 

"ההתנגשות עם הממשלה הובילה גם לנתק בין יונתן לבין אחיו הרווי ואחותו קרול. ממשלת ישראל גייסה את כל בני המשפחה לתמוך בקו שלה", היא טוענת.

 

יונתן: "אחד הדברים שהכי פגעו בי הוא מה שממשלות ישראל עשו לאשתי לאורך השנים. הן הבינו שהנשק המסוכן ביותר שיש לי הוא אישה שיכולה לדבר עברית באופן שוטף, ועשו ככל שביכולתם כדי להשחיר את דמותה, להטיל ספק באמינות שלה ולשקר בלי בושה בקשר אליה.

 

"בזמנו קראתי סיפורים שהתבססו על מקורות בממשלה, שאסתר מקבלת מהמדינה מיליוני דולרים כדי לגור בבית מפואר בירושלים. כשהגענו לארץ, הכרחתי את אסתר להראות לי איפה התגוררה. כשנכנסנו, הייתי בהלם: ככה היא גרה במשך עשר שנים? שאלתי פקיד בממשלה – 'תגיד, אתה ראית איפה היא חיה? אם כן, למה הדלפתם את הסיפורים האלה עליה?' הוא לא ענה.

 

"ילדים הם הכל"

אבל יש עוד מחיר ששילמו בני הזוג, כבד בהרבה ובלתי ניתן לפיצוי או להשלמה. "זו אחת הטרגדיות הגדולות שלנו", אומרת אסתר, "אחד הדברים שהסבו לנו את הצער הגדול ביותר.

 

"בישראל, אנשים רגילים לרעיון שזכות בסיסית של אדם היא להביא ילדים לעולם. בארה"ב זה בדיוק ההפך. מרגע שהורשעת, אין לך עוד זכויות, בוודאי לא את הזכות להביא ילדים לעולם. התחננו לממשל שייתנו לנו הזדמנות להביא ילדים, בכל מקום או בכל דרך. אבל בארה"ב, אין דבר כזה שאישה תורשה להתייחד עם בעלה". 

 

יונתן: "אם מישהו אומר לכם שלגברים אין צורך בילדים בדיוק כמו לנשים, הוא משקר. כי ילדים הם הכל. לא היתה שנה שלא הגשתי בקשה לביקורי התייחדות עם אסתר, וזה תמיד נדחה. יש בתי כלא של המדינות שמאפשרים את זה, ושם ראו שהאסירים שקטים יותר. כי אף אחד לא רוצה לאבד את הזכות הזאת. אבל בבתי הכלא הפדרליים לא מוכנים. 

 

"זה אחד המחירים הגבוהים ביותר ששנינו שילמנו על הפרשה. חיים של 30 שנה בפחד יומיומי שזה היום האחרון בחייך, מחווירים לעומת העובדה שאין לך ילדים. אני מנסה להסביר את זה לאנשים בממשלה היום, ואני די המום מהאדישות שאנשים מפגינים כלפי העניין הזה.

 

"הדוגמא האחרונה היא שערוריית ילדי תימן. כולנו יודעים מה קרה, בחייכם. אנחנו לא ילדים, אנחנו לא נאיביים. והממשלה נותנת לבית המשפט להכריע בסוגיה הזאת?

 

"בשבוע שעבר פגשתי כאן מישהו מהממשלה. אמרתי לו: 'אתה יודע, כל מה שהאנשים האלה רוצים הוא התנצלות. הם רק רוצים שתגידו שאתם מצטערים. זו לא זכותכם, ולא זכותו של ביהמ"ש, להחליט מה צריך להיות הפיצוי. הם איבדו ילדים. אתם יודעים איך זה קרה. נמכרו, נרצחו, ננטשו, נקברו. ואתם אומרים – ניתן לבית המשפט להחליט כמה שווה ילד? איך אפשר לשים תג מחיר על ילד?'"

 

"השקרים התחילו מישראל"

הקריאות בישראל לשחרר את פולארד החלו מייד עם מאסרו. אולם ככל שחלפו השנים התברר שליהודים, אמריקה לא מוכנה לסלוח. הממסד הביטחוני בארה"ב נעמד על רגליו האחוריות בכל פעם שאפשרות השחרור עלתה על הפרק, כשלא פעם, הממסד היהודי מוביל את ההתנגדות.

 

דניס רוס, שהיה השליח המיוחד למזרח התיכון בעת כהונתו של הנשיא קלינטון, הודה בספרו "השלום האבוד" כי סבר שלפולארד נעשה עוול במשפט, ובכל זאת המליץ לקלינטון ב־1998 להשתמש בו כדי לסחוט מישראל ויתורים עתידיים בדרך להסכם קבע בין ישראל לפלשתינים. "פולארד קיבל עונש חמור יותר מאחרים שביצעו עבירות דומות", מתאר רוס דברים שאמר לקלינטון, "שחרורו יהיה רווח גדול לישראל. אין לך הרבה כאלה בכיס… תצטרך אותו יותר מאוחר, אל תשתמש בו כעת". 

 

ההתנכרות לא היתה מנת חלקו של פולארד רק מצידם של האמריקנים, אלא גם מצידו של הממסד הישראלי. בהתאם לגרסה השקרית כי פולארד לא היה סוכן רשמי, המדינה סירבה לתת לו אזרחות ישראלית. רק עתירות לבג"ץ של אסתר והפעילים למען שחרורו כפו על הממשלות של רבין ונתניהו בשנות ה־90 לעשות זאת.

 

במקביל לאי ההכרה הרשמית היו הרבה הדלפות לא רשמיות. "קראתי כל מה שנכתב עלי לאורך השנים. הציגו אותי כהרפתקן חסר שליטה עצמית, וכן הלאה. כל השקרים האלה, כל רצח האופי שנעשה לי, התחילו מישראל, לא מאמריקה, והועברו על ידי הישראלים לאמריקנים כדי לפגוע באמינות שלי. הישראלים הדליפו את הלכלוכים גם לעיתונות הישראלית וגם לעיתונות האמריקנית, ולא הבינו שכך הם מלכלכים גם את עצמם. 

 

"למשל, הטענה שהייתי סוחר סמים הופצה על ידי מישהו שהציג את עצמו כשותף שלי ללימודים, אבל איש מחבריי לא מכיר אותו. אבא שלי ז"ל שכר חוקר פרטי שיבדוק במי מדובר, והתברר שהאף.בי.איי שכר אותו כדי להכפיש אותי. אם הייתי סוחר סמים, איפה הראיות, ומדוע לא הועמדתי על כך לדין?"

 

אסתר: "היתה תקופה שהפסקתי לספר עד כמה יונתן חולה, כי הבנתי שיש אנשים בממשלה שישמחו מאוד אם הוא ימות, זה יפתור להם את הבעיה. במקום לדאוג מזה שהוא חולה, הם רצו שהוא ימות".

 

בדו"ח הסי.איי.אי, וגם במקומות אחרים, נאמר שישראל פתחה עבורך חשבון בנק סודי בשווייץ.

"אכן נשלחתי בידי רפי איתן לפתוח את החשבון, אבל לא הייתי הבעלים של החשבון. ואדרבא – אם אכן פתחו עבורי חשבון בשווייץ, אשמח לדעת איפה הכסף, כי מהכלא יצאתי מרושש. זה מצבי גם כיום".

 

ברוכים הבאים לניו ג'רזי

רק במלאת 25 שנים למאסרו של פולארד החלו אישי ציבור בארה"ב לפרסם קריאות פומביות על העונש הלא הגיוני שהוטל עליו ועל ההאשמות השקריות שהוטחו בו ללא הוכחה. ראש הסי.איי.אי לשעבר, ג'יימס וולסי, סגן שר ההגנה לשעבר, לורנס קורב, חברי קונגרס ואחרים, בכללם בקהילה היהודית, קראו לנשיא אובאמה לשים קץ למאסר. כשהגיע המועד לשחרור מוקדם של פולארד, ב־2015, ממשל אובאמה לא התנגד לכך, ופולארד שוחרר ב־20 בנובמבר 2015, 30 שנים בדיוק לאחר שנעצר.

 

לדברי פולארד, השחרור שלו היה חלק מהניסיון של אובאמה לרכך את דעת הקהל הישראלית והיהודית, לנוכח הסכם הגרעין עם איראן, שנחתם בקיץ 2015. 

 

"בן רודס (יועצו הקרוב של אובאמה), שהוא רשע ממש, נפגש בקונגרס עם סנאטורים שהתנגדו להסכם הגרעין עם איראן. התברר לנו שהוא פתח את דבריו באמירה אגבית כביכול, שג'ונתן פולארד עומד לקבל חנינה. המטרה שלו היתה להסיט את הדיון מההסכם עם איראן ולהציג את ישראל כמי שפגעה בביטחון הלאומי של ארה"ב, וכך להחליש את הטיעונים של ישראל נגד ההסכם.

 

"אחר כך, שרת המשפטים דאז, לורטה לינץ', הופיעה בטלוויזיה ואמרה ש'פולארד הוא המרגל הגרוע ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, אבל אנחנו חייבים לתת לו ללכת'. אני צופה בזה בתא שלי בסי.אן.אן, והחברים לתא שואלים אותי: 'היא מדברת עליך?!', ואני אומר: 'כן'".

אסתר: "השקר הגדול שלה היה האמירה, 'אנחנו לא יכולים להמשיך להחזיק אותו בכלא כי הזמן שלו נגמר'".

יונתן: "הם היו יכולים להחזיק אותי עוד 15 שנים".

 

מה עבר עליך לקראת השחרור?

"48 שעות לפני השחרור העבירו אותי לבית החולים של הכלא, מטעמי ביטחון. המפקח שלי בכלא ישב לדבר איתי שיחה מלב אל לב, משהו שהוא לא עשה מעולם עד אז. הוא מאוד שמח שאני משתחרר. הביא לי אוכל כשר, ואכלתי אותו כפי שלא אכלתי 30 שנה.

 

"אחר כך הגיעו שני אנשים מהאן.אס.אי (הסוכנות לביטחון לאומי). הם הזהירו אותי שהשחרור לא יהיה חוויה נעימה, כי הרבה אנשים רוצים לעצור את השחרור ולא מעוניינים שאמשיך בחיים שלי, מה שהתברר כנכון.

 

"נלקחתי לשדה תעופה מקומי בצפון קרוליינה, שם המתינו עורכי הדין שלי עם מטוס של איש העסקים דניאל אברהם, שהובא במיוחד. רק ב־12:01 בלילה הסירו לי את האזיקים מהידיים והרגליים ואמרו לי: 'אתה חופשי ללכת'. כשהמראנו, חששתי שהפרשי הלחצים באוויר יגרמו לי לדימום ברגליים.

"בניו ג'רזי חיכתה לי אסתר, שלא היתה יכולה להגיע לצפון קרולינה בגלל מזג האוויר הסוער. כשיצאתי, על כבש המטוס, שמעתי מבחור בשדה התעופה מילים שלא חשבתי שאשמע אי פעם: 'ברוכים הבאים לניו ג'רזי'. 

 

"אבל השחרור שלי לא היה רגע שכולו אושר ושמחה. זה לא היה כמו שרנסקי, שחוצה את הגשר. הייתי מאושר לראות את אסתר, סוף־סוף יכולתי להחזיק את ידה בפרטיות, בלי שמישהו מסתכל עלינו. הייתי מאושר לראות את הארמון שהיא הכינה לנו בדירה הקטנטנה בניו יורק. אבל הייתי גם מותש לחלוטין ומפוחד ממה שיקרה. לא הייתי במצב טוב, הגב שלי כאב, והרגליים דיממו. פחדתי שאמות.

 

"על הרגל שלי היה אזיק אלקטרוני עם GPS, והרשו לי להסתובב רק באזור קטנטן במנהטן. אסרו עלי לעבוד בכל עבודה שיש בה מחשב – ובאיזו עבודה שמתאימה לי אין מחשב? אלה היו ימים קשים. היינו בכלא וירטואלי".

 

אסתר: "אנשים חשבו שנצא בריקודים ובמחולות, אבל אנחנו עסקנו בשאלות של חיים ומוות. הרשויות היו אכזריות כלפינו. בלילה שאחרי השחרור לא ישנו. למעשה, נדרשנו להתייצב במשרדים לאסירים משוחררים שלוש שעות אחרי שהגענו לניו יורק, במקום 72 שעות שמקבל כל אסיר".

 

לנשק את האדמה

בתום חמש שנים של מגבלות קשות בניו יורק, נדרש אישור אישי של הנשיא טראמפ להסיר את המגבלות ולאפשר לפולארד לעלות לישראל. אפילו הצעד הפשוט הזה, שאצל כל אסיר משוחרר אחר קורה באופן אוטומטי, דרש מערכה של ממש. שגריר ישראל בארה"ב דאז, רון דרמר, ראש סגל הבית הלבן, מארק מדוז ובני הזוג שלדון (ז"ל) ומרים אדלסון, בעלי "ישראל היום", התגייסו לסיים את טרגדיית פולארד.

 

יונתן: "ביום האחרון של ההגבלות, חיכינו להודעה על הסרת ה־GPS. זה היה ערב שבת, ולא שמענו מוועדת השחרורים. הדקות נקפו, ועורכי הדין שלי התכוונו להגיש לבית המשפט בקשה לאלץ את ועדת השחרורים להגיד משהו.

 

"בסוף, מארק מדוז הנחית את הפטיש על משרד המשפטים, וקיבלתי שיחה, דקות ספורות לפני כניסת השבת. הם ידעו שאני לא עונה לטלפונים בשבת".

 

אם לא הייתם מספיקים, זה היה נחסם?

"לא, פשוט היינו צריכים להגיע לבית המשפט ביום שני. אז שאלתי את הרב שלנו אם אני יכול לעשות את זה למרות שהשבת נכנסה. והוא אמר כן, כמובן. אתה הולך, עושה את זה והולך הביתה. אתה לא מחכה.

 

"מאוחר יותר התקשרתי למארק והודיתי לו מאוד על העזרה שלו, והוא ענה בדרך צנועה. הכנות וההגינות שלו היו ממש מדהימות. זו היתה עדות לכך שהאיש הזה הוא 'הדבר האמיתי'. הוא אמר לי: 'כשאתה מגיע הביתה, תגרום לנו להיות גאים בך'. לא קיבלתי טלפון מאף אחד בממסד היהודי שאמר לי משהו כזה".

 

שלושה חודשים מאוחר יותר, ב־30 בדצמבר 2020, יותר מ־35 שנים לאחר שנעצר, המריא פולארד ארצה עם אשתו אסתר, במטוס הפרטי של משפחת אדלסון. בשעה 2:59 לפנות בוקר, כשגלגלי המטוס נגעו במסלול, הוא בירך ברכת שהחיינו.

 

"ראשית, לא ידעתי שביבי יהיה שם, זה מאוד נחמד. לא הכנתי שום הצהרה בכלל, פניתי לאסתר ואמרתי לה: 'מה אגיד?'. והיא אמרה: 'אתה תדע מה להגיד'.

 

"ירדתי מהמטוס, קודם כל נישקתי את האדמה. זה היה אינסטינקט, לנשק את האדמה ולברך את האדמה".

 

אסתר: "היינו מאוד נרגשים".

 

יונתן: "אז מה חשבתי באותו רגע? שאני משלים את המעגל עם אשתי". 

 

נתניהו קיבל את פניהם בשדה התעופה. פולארד אמר: "אנחנו נרגשים להיות בבית סוף־סוף אחרי 35 שנים. אנו מודים לעם בישראל ולראש ממשלת ישראל על שהחזירו אותנו הביתה. אין מי שגאה יותר במדינה הזו, או במנהיג שלה, יותר מאיתנו. נהפוך לאזרחים פרודוקטיביים בהקדם האפשרי. זו מדינה נהדרת, יש לה עתיד מזהיר. היא העתיד של העם היהודי, ואנחנו לא הולכים לשום מקום".

 

 

הבעיה של יהודי ארה"ב

את ישראל פרשת פולארד הביכה, את ארה"ב היא הרתיחה, ואת יהדות ארה"ב היא פשוט קברה מבושה ואימה. בהחלטתו לרגל עבור ישראל, ובמיוחד בצידוק האידיאולוגי למעשה, נגע פולארד בשורשים הפנימיים והרגישים ביותר של יהודי ארה"ב, והעיר מרבצם את השדים המפחידים ביותר.

 

על היהודים בעלי ההשפעה ריחף באותן שנים החשד שהם מנצלים את מעמדם כדי להעדיף את טובת ישראל על פני ארה"ב, כך שפולארד, מבחינתם של הרבה מאוד יהודים, סיפק תחמושת לחורשי רעתם. לכן, לא רק שיהדות ארה"ב לא יצאה להגנתו, אלא התרחקה ממנו כמו מאש. אפילו כשממשלות ישראל כבר החלו להכיר באחריותן, המנהיגים היהודים לא נקפו אצבע למענו. המרגל הישראלי גם לא ממש שיפר את מצבו כשהוא ואשתו אמרו את דעתם עליהם. 

 

"הגישה שלהם היתה: 'עוף לנו מהפרצוף, אנחנו לא רוצים לראות אותך. אתה כבר הראית למי הנאמנות שלך שייכת'. ותמיד היה לי ויכוח עם האנשים האלה. אני אמרתי שהנאמנות שלי היא לעם היהודי ולמדינת היהודית, והם אמרו: 'טוב, אתה לא שייך לכאן'. אמרתי, 'ברור שאני לא שייך לכאן. וגם אתם לא. אתם צריכים ללכת הביתה, לארץ ישראל'. והם ענו: 'כאן הבית שלנו. זו לא גלות, זו ארה"ב'.

 

"אחרי שנתפסתי, האף.בי.איי נתנו לי ספר עם שמות של יהודים. אמרו לי: 'תסמן את השמות שאתה חושד שיש להם קשרים במודיעין הישראלי. לא תצטרך לתת ראיות, לא תצטרך להעיד בבית משפט. כלום. רק תעשה סימון ליד השם שלהם'. זה הזכיר לי את הספר שהיה לנאצים לפלישה לאנגליה, עם שמות של יהודים, עם הכתובות ומספרי הטלפון והכל. לא נגעתי בזה".

 

אתה זוכר את השמות?

"ברור, משום שחלק מהם צעקו באותו זמן 'להוריד' אותי. אמרו שאין להם בעיה עם עונש המאסר שנגזר עלי. לאף אחד בקהילה היהודית לא היתה בעיה עם העונש.

 

"שאלתי פעם מנהיג יהודי בכיר מה היה עושה אם הייתי מביא אליו את המידע, במקום לאביאם סלע. הוא ענה: 'הייתי מציע לך קפה, מחזיק אותך במשרד ומזעיק את האף.בי.איי שיעצרו אותך'. מה??? כשהאנשים האלה אומרים 'לעולם לא עוד', הם מבינים מה זה אומר? לא, אני לא חושב".

 

היהודים בארה"ב מאשימים אותך בנאמנות כפולה.

"אם אתה לא אוהב את ההאשמות על נאמנות כפולה, תעשה עלייה. זה פשוט עד כדי כך. אם אתה חי במדינה תחת ההאשמה הזאת כל הזמן, ומתייחסים אליך כל הזמן כאל מישהו שאי אפשר לסמוך עליו, אז אתה לא שייך לשם. אתה בא לישראל. אני לא רוצה לחיות במדינה שלא רוצה אותי.

 

"אנחנו יהודים, ותמיד תהיה לנו נאמנות כפולה. כי כשאנחנו חיים בגלות, הם לעולם לא יסמכו עלינו. אנחנו יכולים להיות נאמנים עד המקסימום, אבל הם תמיד יחשדו בנו. זה טבעה של גלות.

 

"ליהדות ארה"ב יש בעיה גדולה: הם מחשיבים את עצמם יותר אמריקנים מיהודים. הם לא מחשיבים את עצמם חלק מהגלות. זה מצב מנטלי.

 

"אבא שלי שירת בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה, הוא היה קצין בכיר ומעוטר. אחרי המלחמה הלך ללמוד וטרינריה בקולג', קיבל את התואר, והתקבל לבית הספר לרפואה בייל. הוא נסע עם אמא שלי לייל, לניו הייבן, במדים. נכנס למשרד של דיקן הסטודנטים. הדיקן מסתכל עליו ושואל אותו מה שמו. אבא שלי עונה: 'פולארד'. הדיקן אומר: 'לא, מה השם האמיתי'. אבא שלי עונה: 'פולנסקי'. הדיקן אומר לו: 'יהודי, מה? אחד יותר מדי. לא התקבלת'. אבא שלי אומר: 'אבל כבר התקבלתי'. והדיקן עונה: 'אחד יותר מדי'".

 

אם קצין יהודי צעיר במודיעין של הצי מקבל היום הצעה מהמוסד לעבוד עבור ישראל, ומתקשר אליך להיוועץ בך, מה תגיד לו?

"אגיד לו: לשבת באפס מעשה, או לעשות עלייה – זה לא ראוי. אתה צריך להחליט אם הדאגה והנאמנות שלך לישראל, ולאחיך היהודים, יותר חשובה מחייך. כי אתה יודע מה עלול לקרות לך, מה קרוב לוודאי יקרה לך אם תיתפס – זה יהיה גיהינום. אבל אתה צריך להיות מסוגל להסתכל על עצמך כל בוקר במראה ולחיות עם עצמך. אם לא תעשה כלום, אם תפנה את גבך, או אם תעשה עלייה ותמשיך בחייך – לא תהיה יותר טוב מהיהודים שבזמן חורבן הבית, או לפני חורבן הבית, אמרו: זה לא עניין שלי. אתה לא יכול לצפות באיום על העם היהודי, או על מדינת ישראל בפרט, ולהפנות את גבך".

 

אז אתה ממליץ לו לעשות מה שאתה עשית, ולשלם את המחיר.

"אני ממליץ לו להיכנס לזה בעיניים פקוחות".

 

כשאתה התגייסת למודיעין הימי, שיערת שתעמוד במצב שבו עמדת בסוף

"לא. אם היה לי מושג, לא הייתי נכנס בכלל לתחום המודיעין. אבא שלי התחנן אלי לא לעשות את זה. הוא ידע שאני יותר מדי אידיאליסט ויותר מדי פרו־ישראלי מכדי שאוכל להפנות את גבי. אחרי שנעצרתי, הוא בא לבקר אותי ואמר: 'אני מבין למה עשית מה שעשית, אני אוהב אותך על זה, ולעולם לא אנטוש אותך'. זה היה הדבר היחיד שהוא אמר לי על הפרשה בכל השנים שהייתי בכלא. זה ממש שינה אותו. לא יכולתי אפילו לעלות לקבר שלו או להגיד עליו קדיש".

 

"לא למען הממשלות"

למרות כל מה שעבר וקשיי ההתאקלמות, פולארד חדור להט להמשיך לסייע לעם ישראל. "אני חונכתי על ברכי המיתוס של ארי בן־כנען ואקסודוס. על הסזון ואלטלנה לא דיברו איתנו. לא ידעתי שהסיסמה 'לא משאירים חייל בשדה הקרב' היא בולשיט. כך שעברתי תהליך. היום אני אומר שעשיתי מה שעשיתי למען העם והארץ. לא בהכרח למען המדינה, ובטח שלא למען הממשלות שהפקירו אותי".

 

למה לדעתך הפקירו אותך?

"אולי הפריע להם שאני גאה מדי, יהודי מדי, לאומי מדי, או חובש כיפה. אולי בגלל הדעות הפוליטיות הימניות שלי. אולי הם פשוט מקנאים, מסיבה משוגעת. זו פסיכולוגיה שאני לא מבין. לא רק שישראל בגדה בסוכן ונטשה אותו, וניסתה לקבור אותו עם שקרים, גם חלק מהתקשורת במדינה השתתפה בכך, ועדיין משתתפת".

 

אולי הממשלות חששו לעתיד היחסים בין ישראל לארה"ב?

"תחשבו על משהו. מישהו מגיע אליכם, מסתכל על האישה שלכם, ונותן לה סטירה. האם תפחדו להכות אותו בחזרה? יש נקודה שבה צריך לסמן את הגבול ולהגיד, לא, זה לא בסדר. נגעת באשתי, העלבת אותה, פגעת בה, ואני אגרום לכך שלעולם לא תשכח את זה".

 

היית רוצה לקבל התנצלות מהממשלה?

"לא. אני לא צריך התנצלויות. הייתי רוצה לקבל הבטחה חקוקה בסלע, שהם לעולם לא יעשו את זה לאף אחד אחר. שהם לעולם לא ינטשו סוכן בשטח, לא יבגדו בו, לא ימסרו ראיות נגדו, לא יפיצו שקרים על אשתו, לא יערערו על האמינות שלו – אלא יגנו עליו, ישמרו עליו ויחזירו אותו הביתה מהר ככל האפשר. זה הדבר היחיד שאני רוצה".

 

אתה חושב שישראל למדה לקח מהמקרה שלך?

"לא. הישנֶה כושי עורו? הממשלה, כמוסד, לא למדה את הלקח שלה. לא משקרים לעם הישראלי. לא משקרים לאנשים שעובדים עבורך. לא מציגים דברים באופן מעוות. אני מצטער שזה נשמע נאיבי, אבל זו דעתי. אתם שואלים אותי אם הם למדו את הלקח שלהם? התשובה הפשוטה היא לא, התשובה המורכבת יותר היא: ממש לא".

 

אתה כועס?

"לא. אבא שלי אמר לי שאם הולכים בדרך של נקמה וכעס, צריך לחפור שני קברים – אחד ליעד השנאה שלך, ואחד לך. אם הייתי מאמין שכל ישראל זה 'מדינת ישראל', הייתי כועס. הייתי מרגיש נורא. הייתי מרגיש נבגד, לא הייתי יודע איך הייתי נשאר. אבל תמיד ידעתי שאני משרת את ארץ ישראל ואת עם ישראל, ועד היום, ארץ ישראל ועם ישראל נשארו נאמנים לי.

 

"יש כל כך הרבה על מה לשמוח עכשיו. אנחנו בבית. אשתי חיה, ויש לנו עתיד. זה לא סוף הסיפור שלנו, ולא חשוב בני כמה אנחנו. אני סוגר את המעגל עם אסתר, שאיני יודע כיצד עמדה בקשיים בכל השנים האלה. מה שקרה לנו לא היה מרצון, אלא היה טרגדיה. אבל עכשיו, אחרי 35 שנה, אנחנו באים הביתה. איך אפשר לכעוס? איך אפשר שלא להיות שמח?"

 

"לתת לפצע להגליד"

והם אכן חושבים על העתיד. ביחד עם אחד מעורכי דינם הקימו בני הזוג באופן רשמי חברה חדשה, שמטרתה לשחרר את ישראל לעצמאות אנרגטית. פולארד מאמין שהיכולות שלו ושל השותפים שיצטרפו אליו יביאו אותם אל היעד.

 

בד בבד, הוא ואסתר מקווים לשים את העבר מאחור "ולתת לפצע להגליד". לשאלה אם הוא מתכוון לכתוב ספר על הפרשה, הוא משיב בשלילה. "בספר צריך לכתוב את האמת, ויש הרבה דברים שעדיין אי אפשר לומר, וגם דברים שבישראל, בארה"ב וביהדות ארה"ב, לא מוכנים לשמוע".

 

אתה יכול לטוס לארה"ב אם תרצה?

"כן, אם אני בעל נטיות אובדניות".

 

איך היית מגדיר את עצמך היום?

"אני הבעל של אסתר, אני יהודי, אני יהודי שחי בארצו, ואני מהנדס שמפתח פרויקטים של אנרגיה מתחדשת".

 

סוכן ישראלי? יש אנשים שהיו מתגאים בזה.

"אין שום דבר שאפשר להתגאות בו במקרה שלי".

 

יום־יומיים אחרי שנחתת אמרו שאתה מצטרף למפלגה, לפוליטיקה. מאיפה זה הגיע?

"זה הגיע מאנשים שניסו ליצור מציאות. תמיד אמרתי, מההתחלה, שאני לא מתעניין בפוליטיקה ולא הולך לפוליטיקה". 

 

מה היית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?

"'אהב את אשתו אסתר יותר מהחיים עצמם, ואהב את הארץ ואת העם שלו'. אם זה מה שיזכרו ממני, בסדר הזה, אהיה מאוד מרוצה".

 

ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, ומה תוסיף?

"וחלומות". 

 

לצפייה בכתבה באתר "ישראל היום"