הסורגים שסוגרים אותו, כולאים את כולנו,

ועד שהם לא יפרצו – אז גם אנחנו אסירים.

הוא היה בסך-הכל פקיד זוטר, ששמע דבר מוזר.

להשמיד את עמו רוצים, אבל אותם לא מזהירים.

במקום לאחוז בשתיקה, הקדים רפואה למכה,

ומאהבת עמו שחש – להצלתו הוא חש.

אך כנראה שבזה העולם – להיות צודק זה לא תמיד חכם.

אותו הגיעו לעצור, ואל אחיו הוא אץ למצוא מסתור.

הסורגים שסוגרים אותו, כולאים את כולנו.

ועד שהוא לא ישתחרר, משהו בנו לא חופשי.

אך כמו יוסף בשעתו: בשביל אינטרסים (או דולרים) מכרו אותו.

אחיו האהובים, הפקירוהו לכלבים, הוא הושלך לבור של נחשים ועקרבים.

כן, ישנה אומה כזאת, לא אגדה, שבכל דבר תוקעת את אפה.

ואם אחר יעשה כמותה – מיד חליפת צביעות תעטוף אותה.

ולכן, אותו פקיד מסכן, אותה מאוד הוא מסכן.

כיוון שארצו האהובה, עשתה בשבילם את העבודה.

הסורגים שסוגרים אותו, כולאים את כולנו,

ועד שהם לא יפרצו – אז גם אנחנו אסירים.

נהיה חולה – זה לא מזיז.

מושפל, בודד – זה לא משנה.

ללא אוכל – שלא יאכל.

והוא סובל – גם זה נסבל.

אך לאט, לאט, כנמלים,

מתעוררים פה אנשים.

שכל הזמן עליו חושבים.

הזיק ניצת – האש תמשיך.

מהר, מהר, יגיע זמן, שאתה תהיה איתנו יונתן.

ואולי כשהרבים יבינו, שצרת היחיד היא גם צרת כולנו,

יתהפך לך מרבים ליחיד:

ומארצות ללא ברית, תגיע לארץ הברית האמיתית:

בין אב לבניו, בין רועה לצאנו.

בין מורה לתלמידיו, בין מנהיג לרכבו.

הסורגים שסוגרים אותו, כולאים את כולנו,

ועד שהם לא יפרצו – אז גם אנחנו אסירים.

כי אולי אם בשבילך נתעקש,

אולי נצליח סוף סוף לפרק את המוקש,

אולי באמת נהיה עם חופשי בארצו,

שלא מוכתב ומנוהל על ידי זה שמממן אותו,

ואת כל הירוקים שקיבלנו מהם,

נירק בבוז חזרה אליהם.

לא תודה, דוד סם, לא איננו צריכים,

ללמוד מוסר וחיים מאנשים זרים.

אולי בזכותך, אתה תלמדנו, יונתן,

אולי עוד נבין מה מטרתנו כאן.

כי חלק ממנו כלוא שם רחוק,

במרתפי האומה שדוגלת בחוק,

אבל שם במרתף אין לה לא חוק ולא סדר,

שם היא עושה כמעשי סדום בסתר.

אך גרוע מכל אלה, יונתן,

הם הכבלים שהאומה הזאת הביאה לכאן,

תרבות של בידור, זנות בכל פינה,

וגם את תא המשפחה הם הצליחו להפוך לתא כליאה,

או לסתם עוד תא.

ולא נשתוק ולא נשקוט,

עד שחליפת האסירים הזאת

תיפרם, ואז גם אנחנו נשתחרר מכבלי העבדות.