אמונה אלון, שבמאמרה "בני ערובה" שברה את השתיקה מסביב לפרשת יונתן פולארד, ראתה את יחס השלטונות האמריקנים כלפיו כתגובה ל"חוצפה שבעצם הפעלתו". ההסבר הזה אינו מספיק. הוא גם אינו מסביר, מדוע שותקים היהודים בארה"ב , ובישראל נוכח העוול המשווע שנעשה לאיש. חסר השורש האנטישמי, פצע פתוח שגם מחולליו וגם קורבנותיו מבקשים להסתירו.


מדוע הפרה התביעה האמריקנית עסקת טיעון שמנעה משפט, בו היה יכול יונתן להתגונן, אך טפטפה לבית המשפט מאחורי הקלעים חומר מרשיע חסר שחר, כי פולארד גרם לתפיסתם ולהוצאתם להורג ברוסיה של 40 סוכנים אמריקנים, וכך השיגה גזר דין של מאסר עולם?

ומדוע, גם לאחר שהתברר שאת הסוכנים הללו הסגירו המרגלים אולדריץ' איימס ורוברט הנסן, ההתאכזרות נמשכת?

ומדוע, גם לאחר שהתברר סופית שפולארד העביר בעיקר חומר מודיעין על מדינות ערביות וארגוני טרור שסיכנו את בטחון ישראל, ואת החומר הזה הסתיר הביון האמריקני מישראל בניגוד להסכם החלפת מידע עם ממשל רייגן – לא די בריצוי 18 שנות מאסר, כשבמקרים דומים, בין "מדינות ידידותיות" ומבלי שנגרם נזק לארה"ב, מטילים עונשים של 4-5 שנים בלבד?

קלינטון , מחלק חנינות הסידרתי , הבטיח לנתניהו לשחרר את פולארד "תמורת" נסיגות וואי, אך נאלץ לסגת פן יואשם בכניעה "להשפעה היהודית". יהדות ארה"ב הפקירה את פולארד, מפני שלמרות "השפעתה האדירה" שלה, כביכול, אינה בטוחה בעצמה ועדיין מהלכת על קרח דק. עדיין? ואולי גם בגלות זהובה כמו ארה"ב זה אף פעם לא יהיה אחרת?

פרשת פולארד מציבה שאלת ממה נפשך ליהודי ארה"ב : אם מעמדכם נורמלי ואיתן, מדוע אתם אוטמים את ליבכם ומתעלמים מן הכלל "ישראל ערבין זה לזה"? ואם יש בסיס עובדתי לחשש שלכם (הקהילה האוקראינית בארה"ב תמכה בדמיאניוק יותר!) מפני שגם בארה"ב יהודי אינו כמו אירי או איטלקי – מה המסקנה?

מדינת היהודים לומדת מפרשת פולארד שיעור, שכשם שיהודי בארץ מושבו חסר בטחון, כך גם מדינתו בקרב האומות. אנחנו איננו מעיזים לשאול בפומבי, ומדוע הפרו האמריקנים את הסכם עסקת הטיעון שבגללו מסרנו להם את כל החומר המרשיע נגד פולארד ומדוע איננו מקזזים ריגול שלהם אצלנו, שלבטח יש ממנו לא מעט.

והעיקר: הלא אנחנו משחררים מחבלים לא למען "השלום", כי אם, מפני שכך אמריקה רוצה, כי זה משרת את האינטרס שלה. אם כן, מדוע איננו תובעים שמול אלפי אסירים ערבים שאמריקה מעוניינת בשחרורם, יתנו לנו איש אחד שאנחנו מעוניינים בו? אולי מפני שאנחנו "מבינים" את הקושי המיוחד שבשחרור מרגל יהודי שריגל למען יהודים?

ודעת הקהל שלנו, מדוע היא אילמת? שלוש הפגנות היו, האחרונה בת אלף איש. מדוע לא דווחו בתקשורת? מפני שהעם בישראל פיתח תלות נפשית מסוכנת באמריקה. בן גוריון נלחם כארי נגד מפ"ם שראתה בברית המועצות "מולדת שנייה". והנה, התגנבה לה לתוך ליבותינו אמריקה כמולדת שנייה, מבלי שהרגשנו. לכן נדהמים אזרחי ישראל כשהם נאלצים לעבור "ייסורי וויזה" ככל מדינה זרה אחרת. בגלל התמכרותנו לאמריקה טחו עינינו מלראות את מדיניותה הפרו-ערבית, את קניית חסדיהם של הערבים בדמנו ובמטבע הלאומי שלנו. התסביך הזה הגיע עד להלשנות אצל האמריקנים על פוליטיקאים מן הימין ומתנחלים. נגד מי שהיה מלשין לבריטים או לצרפתים היינו מתקוממים, אך אמריקה הלא היא "משלנו"..

גורלו המר של יונתן פואלרד מוכיח שאין טעות גדולה מזו . סבלו של יונתן פולארד מאותת מתוך הכלא שהיהודי, וגם מדינתו, עדיין לגמרי לבדם בעולם, ועצם התעלמותם מהעוול שנגרם לבן-עמם חושפת את חולשתם. אך לא צריך להתייאש, זה המצב שבו היינו ושרדנו אלפי שנים, "סימן שעוד לא הגענו".

הסכנה היא בהתעלמות מן המציאות הזאת. יהודי אמריקה מדמים לעצמם שעליהם חוקי הגלות אינם חלים ויהודי ישראל טרם נגמלו מן האשליה הציונית, שהתאגדותם כמדינה תשים קץ לאנטישמיות. בהיסטוריה שלנו יש תקדימים לעצימת העיניים הזאת. בכל מקרה היא הסתיימה בהתרסקות.