המאבק לשחרור פולארד 35 שנה!
| הכיצד אוכל אי-פעם למצוא את המילים להביע את התדהמה, הפליאה ואת הכרת התודה שאני מרגישה! ההפגנה ההמונית למענך בליל אמש בגן הורדים הייתה ממש כמו פנטזיה בספר. היא נמשכה 5 שעות וההשתתפות הייתה מתחילתה ועד סופה – אף עם אנשים באים והולכים. הנאומים והשירים הפכו בשעה 8 בערב לקונצרט מלא בכיכובו של הזמר הנודע אהרון רזאל. הוא סיפר לי כי זה היה כבוד רב עבורו לשיר בשבילך. כל שיר שהושר, כל תו שנוגן, הוצג בקשר אליך ולמסירותך לעם ישראל. ושוב, הנוער – תקוותנו המתוקה לעתיד – הם היו שם בכוחות מלאים. שרים, רוקדים, מעודדים ומתפללים ולעיתים רבות אף בוכים למענך. זולגות לי דמעות בעיניי רק מהמחשבה על הצעירים שבאו לדבר עמי. כמה רבים מהם עמדו שם בדמעות זולגות על לחייהם, מבקשים ממני לחזק אותך, שהם לא ישקטו עד אשר תהיה בבית. הבנות חיבקו ונישקו אותי, לחצו ידי וברכו אותי וברכו אותך. הנערים עמדו בביישנות לידי, ב"דיסטאנס", אך עם אותם דברי ברכה ונחישות לראותך חופשי. אני יכולה לדמיין אותך כעת, צוחק ומחייך, ואומר, "אסתר, האטי, התחילי מההתחלה! אני רוצה לשמוע על כל מה שקרה, מההתחלה ועד הסוף!". כמו תמיד, עליי למחות – "אבל יונתן, אינני כמוך! אינני יכולה לזכור את הכל בסדר כרונולוגי! אני זוכרת דברים כאישה – בצורה אמוציונאלית- כפי שהרגשתי, מעל הכל. אנסה לתאר לך הכל, אך סלח לי אם אתאר מליבי ולא ממוחי". ואז אתה תבזיק עם חיוך הדוב שלך, שמפגין אהבה, עונג, וסבלנות רבה. זהו הסימן שלי להמשיך הלאה, ואני אמשיך: כשרק הגעתי לגן הורדים, כבר נכחו שם כ2000 בני אדם. גן הורדים הינו חלקת אדמה עצומה, כך שהקהל, אף שהיה רב, נראה מגומד מגודלו של המקום. השמש הייתה יוקדת, ובקושי רב ניתן היה למצוא מקום מוצל היכן שמוקמו הבמה והכיסאות. ברם, זה לא הרתיע את הקהל – כל מקומות הישיבה היו מלאים, והקהל העודף הרב התיישב על הדשא, או תחת העצים שליד על מנת לברוח מהשמש. אנשים המשיכו להגיע בזמן שהרב שלמה אבינר נשא דברים. אחריו נאמו הרבנים בן-ציון והרב ערך מרגלית. בזמן נאומו של הרב מרגלית, הקהל התרומם לפתע כמעט כמו גל, כדי לתת כבוד לרב דוב ליאור מקרית ארבע, אשר הגיע זה עתה. כמו אלו שקדמו לו, גם הרב ליאור דיבר עליך בצורה נאה ומשכנעת, ומליבו. במשך הימים האחרונים, נכחתי במספר רב של נאומים של רבנים מכובדים, כולם מדברים עליך. זאת, כחלק משבוע של "אירועי פולארד" בגן הורדים, אשר הגיע לשיאו בהפגנה המונית. גם בהפגנה קיבלנו את נאומים מרבנים בולטים. בדרכי הנשית הטיפוסית, אני זוכרת פחות את מה שנאמר, ויותר את הדרך שבה השפיעו עליי הדברים. בכל פעם שרב נוסף קם ומתחיל לדבר עליך, אני רוצה לשפשף את עיניי ולשאול את עצמי האם אינני חולמת? רב אחר רב מדבר עליך במיטב האהבה והכבוד, ובדאגה עצומה. הם משתמשים במילים ובדרשות שונות כדי להביע את דבריהם, אך הם כולם מעלים על נס את מסירותך לעם ישראל. הם מדברים על חוסר האנוכיות שבך, עת אהבתך יוצאת הדופן, ועל הדאגה לעם ישראל; ואת מאבקך ההרואי לשרוד את 18 השנים הללו של האדישות וחוסר הצדק של ממשלתנו-שלנו, ושל זו הנחשבת "לבעלת הברית מספר אחת". הם מגנים את חוסר המעש של הממשלה ודואגים עד מאוד מהתוצאות של כישלוננו כאומה להראות לך את אהבתנו והכרת הטובה שמגיע לך. גרוע מכך – הם עודם מודעים מההשלכות המתמשכות מכישלוננו לחלץ אותך. לאיש מהרבנים אין סמכות ממשית מבחינה משפטית, אך הם בכל זאת מדברים על חוסר הצדק שנגרם לך ועל הצורך הדחוף לשחררך. כולם מציגים הקבלות בינך לבין גיבורים מקראיים, יוסף הצדיק בין היתר. אני צופה בהם. מאזינה להם. והייתי רוצה שגם אתה תהיה כאן לראות, כי אני יודעת שלא תאמין למראה עיניך ולמשמע אוזניך. כל הרבנים יוצאי הדופן הללו – שבמשך כל אותן שנים היינו בטוחים שהם לא ידעו או לא התייחסו, ועכשיו מדברים עליך בכזו אהבה ואכפתיות, מתפללים לשחרורך, קוראים לציבור להיות מעורב…זה ממש מפליא ונוגע ללב. היו כל כך הרבה נואמים מדהימים! בין היתר: הרב שלמה אבינר, הרבה דוב ליאור, הרב ערן מרגלית, הרב משה הגר, הרב בדיחי (שהיה יד ימינו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל) ואחרים. נדיה מטר ושיפרה הופמן גם הן, נשאו נאומים יפים מאוד. סיפרתי לך שקאן לאשון גם הוא היה שם? הוא השתתף עם אשתו ברברה. קאן גם הוא נאם, ואלי [אלי יוסף, מראשי המאבק למען יהונתן פולארד] תירגם למען הקהל. אני ממשיכה להסתכל על הנואמים ולהסתכל על הקהל, ואני ממשיכה לחשוב לעצמי, "אם רק יונתן יכול היה לראות זאת! הוא היה נדהם לראות את כל האנשים הללו מתאספים למענו! הוא היה מנער את ראש בחוסר אמון!". הקהל היה כולו חדור באכפתיות ובמחויבות ותשוקה לראותך בבית, עד שזה היה כמעט מוחשי. יונתן, לארי תמיד מזכיר לי את מה שאמר לו רב מפורסם לפני שנים: "זה אשר שולט באוטובוסים, שולט בנוכחותו של הקהל בהפגנות", וזה נכון. בישראל, כל ההפגנות הגדולות קיבלו את המספרים ע"י אספקת תחבורה חינם מכל קצוות המדינה ומאזורים שונים בתוך ירושלים. בדרך זו, הקהל מגיע ביחד, נאלץ להישאר עד הסוף, ואז עוזב ביחד. במקרה שלנו, לא סיפקנו תחבורה חינם משום מקום – פשוט אין לנו אמצעים לעשות זאת. כך, זה הרבה יותר מדהים לחשוב על הקהל הגדול שהגיע בעצמו! רבים הגיעו מערים אחרות. הם הגיעו ונשארו, לא בגלל שהם אולצו לחכות להסעות חזרה, אלא מכיוון שכך הם רצו. רוב האנשים נשארו שעות ואז עזבו על דעת עצמם. ככל שעזבו טיפין טיפין, כך המשיכו להגיע פנים חדשות. לא היה רגע אחד שהמקום לא היה מלא במשתתפים מהרגע שהאירוע החל ב5 בצהריים, עד שהסתיים ב10 בערב. הלוואי והייתי יכולה לתאר כל דבר מרגש שארע; כל נואם; כל שיחה פרטית; את כל האנשים הנהדרים שהגיעו, ואיך הם באו אליי לחבק וללחוץ ידיי ולברך ולהביע כאלו דעות מופלאות. אבל יש פשוט יותר מדי רגעים לתאר, אז תן לי להתמקד במעטים, ובעזרת ה' בקרוב מאוד כשתהיה בבית, תהינה לי כל השנים עד גיל 120 למלא את כל הפרטים החסרים. אמן. תחילה, תן לי לספר לך על הראיון שנערך במקום עם חדשות ערוץ 1 שסיקרו את האירוע. דיברתי על עד כמה השחרור היה כבר מובטח ע"י הנשיא הקודם של ארה"ב כחלק אינטגראלי מהבנות וואי. איך ישראל ציפתה לסיום העסקה, אך כאשר ארה"ב סירבה לפתע לאשר את שחרורך, ישראל לא עשתה דבר. הדגשתי שההתחייבות עדיין עומדת, ובמיוחד לאור כל הלחץ האמריקאי על ישראל לבצע מחוות, זהו זמן מצוין שמדינת ישראל תדרוש לקיים את ההבטחה האמריקאית לשחררך. אני הצבעתי על כך שאחרי 18 שנים, לאור שחרורי האסירים ההמוניים והמחפירים שביצעה ישראל בלחצה של ארצות הברית, פשוט אין תירוצים לכישלונה של ישראל לשחרר אותך. בתשובה לשאלתו של הכתב סקרתי מספר סוגיות אחרות, כולל הגישה העוינת של ראש הממשלה הנוכחית למצבו של סוכן ישראל שנמצא בסכנה; והכישלון המתמשך של סדרת הממשלות הישראליות להתנהג בכבוד וביושר כלפיך. זה נעשה דיי ברור שממשלת ישראל לא רק שנכשלה להשיג את שחרורך במשך כל השנים הללו, אלא שהיא גם חיבלה בניסיונותינו והתעלמה במכוון מהזדמנות אחר הזדמנות להחזירך הביתה. זו הייתה בערך הנקודה שבה הכתב החילוני מהטלוויזיה הממשלתית חייך ושאל: "אסתר", הוא אמר, "הביטי בקהל שכאן היום. הם כמה אלפים, לא עשרות אלפים. ורובם של האנשים כאן היום הם חובשי כיפות. איפה כל השאר? את חושבת שהאומה מנסה לאמר לך משהו? אולי, שיונתן איננו אחד מאיתנו?". חייכתי אליו, הבטתי היישר למצלמה, ועניתי, "אתה מביט בקהל אנשים שהתאסף כאן היום וכל אשר אתה רואה אלו הופעות חיצוניות. אני מביטה לאותו מראה, ורואה נס! זהו נס שישנם אנשים כה רבים כאן היום! 18 שנים לאחר המאמצים העילאיים של ממשלות שהשקיעו בהשמצה יונתן, בחבלה בתיק, ובסיכול כל הניסיון לפרסם את הסכנה שבה הוא עומד, זהו רק נס שישנו כאן קהל כה עצום! לא רק זה, ראה מי כאן היום. הבט אל המספר העצום של פנים צעירות שנמצאות כאן עמנו היום. הילדים הללו עוד לא נולדו כשיונתן נאסר. הממשלה מעולם לא רצתה שהנוער שלנו ידע עליו. אבל למרות כל המאמצים למנוע זאת, 18 שנים אחרי, הנוער שלנו כן יודע, וכן אכפת לו, והם כן נמצאים פה. אם זה לא נס, אינני יודעת נס מהו! ובהמשך לשאלתך, אם אתה כל-כך מודאג באשר ל"מדוע הציבור הלא-דתי כה מועט היום", היית צריך להביט בעצמך. היו לנו 3 הפגנות מוצלחות החודש, והתחנה שלך מעולם לא סיקרה את האירועים הללו, אז אשמתו של מי היא זו שאנשים לא יודעים? אם תסקר את העצרת ותשדר בצורה הוגנת, אני בטוחה שיהיו כאן אנשים חילונים איתנו בפעם הבאה כפי שהיו באירוע המרכזי בכותל. המראיין הבטיח לי שכמובן שהוא ישדר בצורה הוגנת ויסקר את האירוע בצורה מאוזנת בחדשות הערב. אלו שעקבו אחר שידור הכתבה סיפרו לי ששידור הראיון עמי לא הופיע. לא הופיע גם הראיון עם לארי דאב. למעשה, כל ההפגנה לא סוקרה כלל! אישה בתל אביב שחיה עם 15 החתולים שלה מפונה מביתה בשל תלונות השכנים. כחצי תריסר אנשי צדק מופיעים ומרימים מחאה בחדרה המדרגות שלה. הם מקבלים יום ולילה סיקור מורחב מהלב המדמם תחנת הטלוויזיה הממשלתית. אבל ההפגנה הניסית למען סוכן ישראלי לאחר 18 שנות הזנחה ובגידה, איננו בכלל ראוי לציון בחדשות הלילה. ברוכים הבאים לישראל. עיתונאית נוספת שפגשתי בהפגנה ציינה גם הוא את העובדה שהיו כה הרבה אנשים דתיים באירוע, והתעקשה על כך שלא נגיע לשום מקום עד אשר תהיה מעורבות גדולה יותר של האוכלוסייה הלא-דתית. הצבעתי על כך שהייתה לנו השתתפות מעורבת הרבה יותר בשני האירועים הקודמים שהיו קלים יותר להגעה ושקיבלו פרסום גדול יותר. הסברתי גם שה' מביט על מספרים בצורה שונה מזו שלנו. הזכרתי לה את ההצגה שלי לקהל. היא אמרה שאיננה מבינה בדיוק את דברי. אז חזרתי למענה על משהו שכבר אמרתי מוקדם יותר. שהעובדה שיש כאן כמה אלפי משתתפים היא נס, ששתי ממשלות ותקשורת אליטיסטית ואדישה עשו את המיטב כדי למנוע אותו. ובניגוד למה שחדשות ערוץ 1 עלולים לחושב, האלפים הבודדים הללו מספיקים כדי להניע את הנס של שחרור פולארד. אמרתי שישנם זמנים בחיי האומה שלנו, כמו הסיפור על פורים, כשהעם כולו מתאחד ועושה את כל אשר צריך כדי לקבל את ברכת השמיים. ה' משיב לקריאות המתפללים המאוחדים ומוציא לפועל את הנס אשר דרוש לגאולתנו. ברם, כבר אמרתי, ישנם גם זמנים אחרים, כמו הסיפור של חנוכה, כשזוהי רק קבוצת יחידים אמיצה ומסורה שמסוגלים להגיע לקידוש השם ולשמור ולהגן על האומה. בנסיבות כאלו, כאשר המרב שאנו כאומה יכולים לעשות – תחת משטרים מדכאים ופשיסטיים, או תחת משטרי מרמה – הוא לייצר קבוצה קטנה של גיבורים חסרי-פחד שיהיו נציגי האומה כולה, ה' משיב והנס מוענק גם כן. בעזרת ה', השמים יחייכו שוב אל אלפי האנשים שהופיע בהפגנה למענן בשבועות האחרונים, ויתייחסו למעשיהם ולתפילותיהם כנציגים של האומה כולה. בדיוק כפי שמעטים התעלו על הרבים, החלשים גברו על החזקים בחנוכה, הלוואי וזה יהיה כך גם לנו. אמן! מאורע עיקרי נוסף של האירוע, הייתה ההגעה הלא צפויה של משלחת של משפחת עזאם. הם הקימו אוהל מחוץ למשרד ראש הממשלה. הם נשבעו לא לעזוב עד אשר יוכח כי הממשלה פועלת לשחרורו של עזאם עזאם מהכלא במצרים. הם אומרים שהם עייפים מהמחוות הריקות ומההבטחות שלא מקוימות. סמי עזאם, אחיו של עזאם עזאם, ובן דודו פנו אליי. הם באו להציג את עצמם ושאלו אם יוכלו בהשתתפותם להביע סולידאריות עם יונתן. הבטחתי להם להם שהם רצויים מאוד. אלי, שאל אותי בפרטיות האם זה בסדר שסמי יפנה אל הקהל, ואני השבתי שגם אני וגם אתה,יונתן, נשמח מאוד. סמי דיבר בלהט, למען שחרורך ולמען שחרורו של אחיו. הוא אמר שמשפחתו מבינה טוב מדי עד כמה הממשלה אוהבת מילים ולא מעשים. הם מודאגים מאוד מכמות המילים הרבה שנאמרת בתקשורת על עזאם עזאם, וכמה מעט נעשה למענו. הוא אמר שלאור האירועים האחרונים ולאור שחרוריי האסירים שישראל אולצה לבצע, אין שום תירוץ למה אתה או עזאם עזאם צריכים להישאר כלים פוליטיים. דבריו של סמי זעזעו את הקהל, כשאמר, "הם משחררים את המחבלים שרצחו את ילדינו! אך הם אינם יכולים למצוא בליבם לשחרר את ילדינו, יונתן ועזאם עזאם?!". סמי עזאם התקבל יפה מאוד ע"י הקהל וקיבל מחיאות כפיים רבות ותמיכה. בין נואם לנואם, היו מוסיקאים ושירים שנכתבו במיוחד בשבילך. אחד מהאהובים עליי, ראובן דוד, שר "אחינו כל בית ישראל". הקהל כולו הצטרף. הוא לווה ע"י מרדכי פישר. פישר ואחותו תחיה הביאו את הציוד המוסיקלי, את המגברים, ואתה שאר הציוד האישי לכל "אירועי פולארד" כדי לשיר את שירו המיוחד, "אחינו יהונתן". זהו השיר שהרב יואב מלכה עיבד מתוך מאמר שנכתב ע"י הרב שלמה אבינר. המוסיקה זורמת, ולא משנה כמה פעמים מרדכי שר אותו, הוא עושה זאת ברגש רב. רק חבר כנסת אחד הופיע בזמן ההפגנה, גלעד ארדן. הוא פנה אל הקהל ודיבר על חוק חדש שהוא יגיש לכנסת, אשר יבטיח ששום הסכם לא ייחתם עד אשר שחרורך יהיה חלק ממנו. הסברתי לארדן שהממשלה שלנו לא מכבדת הסכמים חתומים. שהסכם וואי הבטיח את שחרורך, אך הממשלה מעולם לא פעלה לכך. הזכרתי לו שאת ראש הממשלה שלנו לא מטרידים הסכמים, כאשר הוא משחרר רוצחים באופן חד-צדדי או מחזיר שטחים. שרון אף קבע באופן חד-משמעי שאין לו שום מחויבות להיוועץ עם הכנסת באשר ל"מפת הדרכים" מאחר וזהו לא מסמך חתום. לכן, מכל הסיבות הללו, החוק שח"כ ארדן מציע הינו בזבוז של זמן. זמן שצריך להיות מושקע בליכוד ובחבריו כדי ללחוץ על שרון בדרישה ששום דבר לא יידון, יוסכם או יימסר, ששום אסיר נוסף לא ישוחרר, עד אשר ישוחרר יונתן פולארד. בכל אופן, הודיתי למר ארדן על שהגיע ועל העניין שיש לו בנושא. לאחר שח"כ ארדן נאם, ולאחר שאמרתי את הערות הסיכום, הייתה הפסקה לתפילת מנחה. כאשר המשכנו, אלי הודיע על הגעתו של אורח מפורסם, הזמן הנודע, אהרון רזאל. אהרון הוא כותב שירים וזמר מופלא, והוא נודע מאוד בישראל בעיקר בקרב הדור הצעיר. אהרון דיבר בצורה נהדרת עליך ונתן לך ברכות רבות. השעתיים הבאות היו אך ורק שירים וריקודים. הכל התמקד רק בך. המוסיקה של רזאל היא קצבית, מבלי לגרום לכאב אוזניים. היא פשוט גורמת לך להתעלות ולרקוד, וכך עשו כולם. הבנות הקימו במהירות מחיצה זמנית, והזמינו אותי לרקוד איתן. הנערים והגברים רקדו בצד השני. אני כנראה אפתיע אותך בכך שאומר שאכן רקדתי. אתה יודע שאני נמנעת מלהשתתף בפעילויות "שמחות" כל עוד אתה במאסר. אבל זה לא היה בידור, וזו לא הייתה שמחה חסרת טעם. הריקודים שבהם השתתפנו היו ממוקדים ביותר. טהורים ביותר. כל שיר היה מוקדש לך. כל המילים היו עליך. כל המוסיקה הייתה בשבילך. מסביבנו היו שלטים ענקיים, פוסטרים ותמונות שלך. הייתה תחושה מדהימה של אחדות. אלו לא היו סתם ריקודים. אלו היו ריקודים למען יונתן. למען קידוש השם, למען אחדות ישראל. מאחר וכל עוד אני חייה, לעולם לא אשכח את הרגשת הקשר ואחדות המטרה שהרגשתי לילה שעבר בזמן שרקדתי עם אחיותיי. הרגשתי כך גם כשצפיתי באחיי רוקדים במסירות ליונתן ולה'. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחוויתי מוסיקה וריקודים כצורת תפילה. הלוואי וה' הכל יכול יקבל את כל תפילותינו; הלוואי וישמענו וישיב לטובה ובקרוב. אמן! שתהיה לנו הזכות כאומה, בקרוב מאוד מאוד, לקבל אותך בנמל בן גוריון ולצאת למסלול ההמראה ולרקוד שוב, הפעם יחד איתך, בתודה ובהוקרה לקדוש ברוך הוא – ה' אלוהי ישראל! אמן! כן יהי רצון! כל אהבתי אליך, אסתר | |
|
