מאז החל עניינו של יהונתן פולארד להתעורר ולשוב למודעות הציבורית יצא לי לשמוע פעמים אין ספור את השאלה "מדוע ארה"ב איננה משחררת אותו בעצם?!" בשורות הבאות ברצוני לנסות ולענות לשאלה זו.

ארה"ב כבר מודה בטעות

לפני כחודשיים התפרסם במגזין "מומנט" מאמר בשם "The truth about Jonathan Pollard" שנכתב על-ידי ג´ון לופטוס, משפטן בכיר בארה"ב שעסק בפרשיית פולארד.

במאמרו מתייחס לופטוס לכך שפרשיית פולארד הוצגה כפרשיית הריגול החמורה ביותר בתולדות ארה"ב(!) שר ההגנה האמריקאי דאז, קספר ויינברג העביר לביהמ"ש מסמכים המעידים לכאורה על כך שיהונתן אשם בחשיפתם ובהוצאתם להורג של 40 סוכני CIA בבריה"מ. על-פי הנאמר שם העביר יהונתן את השמות לישראל ומכאן הועברו השמות לבריה"מ על-ידי שתול רוסי במוסד הישראלי. כיום, ברור לכל שהמדובר היה בטעות וזאת בשל 4 סיבות: ראשית, ליהונתן לא היה כל אינטרס להעביר מידע שכזה. סיבה שנית, יהונתן לא היה יכול להגיע לשמות הסוכנים הללו שכן לא היה לו הסיווג הבטחוני המתאים. שלישית, אלדריך איימס, בכיר בCIA וקצין בכיר של האף-בי-איי, סוכן מיוחד רוברט הנסן התגלו כמי שמסרו את שמות הסוכנים הללו. הראשון נחשף ב94 ואילו השני ב2001. ורביעית, קספר ווינברג, הוציא לפני מספר שנים אוטוביוגרפיה. בראיון שנערך עימו בעקבות הוצאתה לאור נשאל ווינברג כיצד ייתכן שאין בה שום איזכור לפרשיית פולארד שהוגדר על-ידו כאמור כמרגל בגרוע ביותר בתולדות ארה"ב. ויינברג השיב כי העבירות שעבר פולארד הן שוליות יחסית והמקרה נופח לממדים הרבה יותר גדולים מהמשקל האמיתי שלו. כשנשאל מדוע זה כך, השיב ויינברגר כי אינו יודע.

לאחר שהבנו כי האמריקאים עצמם כבר מודים בכך שיהונתן, גם אם אינו חף מפשע היה צריך להשתחרר כבר מזמן (העונש הממוצע על העבירה בה הואשם יהונתן הוא 2-4 שנים. העונש אותו ריצה כבר, 18 שנה, הוא חסר תקדים בהיסטוריה המשפטית של ארה"ב) חוזרת השאלה שהובאה בתחילה בתוקף רב יותר. מדוע אם כן, ארה"ב מסרבת לשחרר את יהונתן?

מי אשם?

במכתב גלוי לרה"מ שהכתיב יהונתן לאשתו לפני כשבוע לכבוד יום הולדתו ה49 (מכתב דומה לזה הכתיב יהונתן לרגל יום הולדתו ה47 לפני שנתיים) מונה יהונתן למעלה מ10 סיבות שבגללן הוא "מודה" לרה"מ. ה"סיבות" אותן מונה יהונתן הם מעשיו החוזרים ונשנים של רה"מ שלא רק שאינם מסייעים ליהונתן אלא גם מזיקים לו. לדוגמא: מניעת יציאתן של משלחות בעניינו, אי מסירת מכתב עצומה שעליו חתמו 112 חברי כנסת (כולל רה"מ!) ושיועד לנשיא בוש ועוד…

מדוע נוהג רה"מ בצורה מוזרה מזלזלת ואכזרית כל כך כלפי סוכן שמסר מידע חשוב כל כך לביטחון המדינה? שאלה דומה לזו נשאל רה"מ בעצמו לפני כשבוע בישיבת הממשלה השבועית. תשובת רה"מ (כפי שצוטטה ע"י אחד מהשרים שנכחו בישיבה זו) הייתה "קבצנים לא יכולים לעשות רעש!"

אם כן, הכל ברור כעת. ארה"ב קונה בכספים ובערבויות לא רק סעיף זה או אחר בהסכם. עם קבלת "מתנות החינם" מארה"ב אנו הופכים ממדינה ל"נספח". מעתה אנו קבצנים, אוכלי לחם חסד ועלינו רק להודות לדוד סם על שהוא זן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום בכל עת ובכל שעה… ע"פ האמור לעיל, בהחלט ייתכן כי לו היה מופעל לחץ ישראלי מינימאלי, כגון, העברת העצומה עם חתימות הח"כים תוך דרישה מהנשיא בוש והתנית המשך שחרור אסירים/מחבלים פלשתינים בשחרור פולארד, פולארד כבר היה בדרך הביתה. הבעיה היא שהקבצנים ממשיכים ללחוש ולנהוג ע"פ הכלל שהציג רה"מ בצורה כה משכנעת: קבצנים לא יכולים לעשות רעש!

אינני קורא כאן להפסקת קבלת הכספים והערבויות מארה"ב. אינני בקיא מספיק בנתונים על-מנת לקבוע כיצד תראה מדינת ישראל בלעדיהם. ברצוני רק להעלות כנקודה למחשבה את השאלה "האם זה שווה?!" האם יש למדינת ישראל זכות כיום כאשר כל ערך יימכר על ידינו תמורת נזיד עדשים? (גם אם הנזיד מזין וחיוני מאוד לבריאותנו). מה יקרה (או יותר נכון, מה קורה) כאשר ישנה התנגשות בין האינטרס האמריקאי לבין השמירה על ביטחונם של הקבצנים… סליחה, היהודים?

מה שברור מעבר לכל ספק הוא שמדינת ישראל איננה עושב את המינימום שבמינימום על-מנת להביא לשחרורו של יהונתן. את האשמה בפשע הפקרתו של יהונתן לא ניתן להטיל על ארה"ב או על גורם זה או אחר שם אלא אך ורק על עצמנו.
פולארד.