(נאומו של עדי גינזבורג בהפגנה שהתקיימה בז' אב תשס"ג לרגל יום הולדתו של יהונתן)

לפני קצת יותר משבוע, נפגש רה"מ אריאל שרון עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש על-מנת לדון איתו ב"מפת הדרכים". ע"פ הדיווחים בתקשורת הנקודה העיקרית בה דנו הייתה שחרור אסירים פלשתינים אשר ביניהם גם כאלה שניסו לפגוע ביהודים. רה"מ הפגין במהלך השבועות האחרונים נחישות רבה, כמעט מסירות נפש, כאשר ראה לנכון להתגייס למאבק למען האסירים הפלשתינים כדי להעביר בממשלה החלטה בנוגע לשחרורם. בדיוק כמו לפני שנה גם הפעם נתבקש רה"מ בצאתו לארה"ב להגיש לבוש עצומה ובה חתימות של חברי-כנסת הקוראים לשחרור פולארד. גם הפעם היה רה"מ בין החותמים שמספרם הפעם היה 112, שני חברי כנסת יותר מאשר בפעם שעברה. הבדל אחד היה בין שני המכתבים, בעוד הראשון נמסר לפקיד זוטר של קונדליזה רייס נותר המכתב הנוכחי בארץ תוך בקשה מחה"כ מיכאל איתן שיעביר אותו לאחד מחברי הקונגרס.

חשוב להבין כי אין מדובר כאן ב"השתדלות פחותה" למען יהונתן. כאשר מכתב ובו חתימותיהם של למעלה מתשעים אחוז מחברי הפרלמנט של מדינה כלשהי כאשר אחד החותמים הוא ראש הממשלה עצמו והממוען לנשיא של מדינה אחרת מועבר לדרג זוטר או אינו מועבר כלל מועבר בכך מסר ברור ובלתי משתמע לשתי פנים. המסר במקרה שלנו הוא: "ישראל איננה דורשת ואף לא מבקשת את שחרור פולארד ובוודאי שאיננה מתכוונת "ללחוץ" על ארה"ב להביא לשחרורו"

התייחסותו זו של רה"מ אפשרה לבוש להתחמק במסיבת העיתונאים שנועדה לסכם את הפגישה בין השניים מתשובה לשאלתו של אחד הכתבים שהקשה: "כיצד זה דורשת ארה"ב מישראל לשחרר מחבלים בעוד שארה"ב עצמה איננה מוכנה לשחרר את פולארד" לאחר התחמקות קצרה מהשאלה הופסקה מסיבת העיתונאים בפתאומיות כשברקע נשמעות קריאות העיתונאים התמהים "אבל מה עם פולארד?!"

שלשום אמר רה"מ כי לא תינתן למצרים אפשרות להוות חלק מתהליך מפת הדרכים מבלי שישחררו קודם לכן את עזאם עזאם. זו כמובן אמירה שבתקווה שראש הממשלה אכן יעמוד בה היא מבורכת מאוד. אך כיצד ניתן להתייחס באופן שונה לאחינו יהונתן אשר מסר מידע שמלבד היותו קריטי לביטחונה של ישראל היה אמור בין כה וכה לעבור לידינו במסגרת הסכמים משנת תשמ"ג? האם דין פולארד יכול להיות שונה במקרה זה מדין עזאם עזאם? האם דין ארה"ב יכול להיות שונה מדין מצריים? יהיו שינסו לענות לשאלה זו בך שארה"ב מעניקה תקציבים וערבויות לישראל. ואני שואל: איזה ערך יש למדינה ועוד למדינה יהודית אשר מוכרת את בניה בתמורה לכסף? מי מאיתנו אינו מזדעזע מהתיאור במגילת איכה כיצד "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן" אך האם אין אנו חוטאים, לפחות במישור הרעיוני באותו חטא בדיוק? האם אין מדינת ישראל מגיעה, בהפקרתו של יהונתן, בהנחה שהדבר נעשה למען בצע תקציבים וערבויות לאותו שפל מדרגה אליה הגיעו הנשים אשר בשלו ילדיהם?

לפני מספר שבועות התבטא רה"מ כי הוא מבין את אבו-מאזן שאיננו יכול לחזור הביתה בלי האסירים הפלשתינים. אבו-מאזן יודע כי הפלשתינים לא יניחו לו, "ישגעו אותו" אם רק יעז לחזור הביתה בלי שחרורם המובטח של האסירים והמחבלים. אנו התכנסנו כאן, בכדי לומר לראש ממשלתנו: תבין את עצמך! אתה לא יכול לחזור הביתה בלי פולארד! אמנם עדיין אין מאות אלפי אנשים שיזכירו לך זאת יום יום. אך אנו פועלים ומכיוון שמטרתנו אמיתית מוסרית וכנה אנו גם נמשיך לפעול! בתחילה היה זה מאבק של בודדים וכיום זה כבר מאבק של אלפים, ואנו, עם רבים אחרים שיבינו את החובה המוסרית לפעול לשחרורו של יהונתן לא נרים ידיים ונמשיך להיאבק עד שממשלת ישראל והעומד בראשה, ויהיה זה אתה או אחר, יבינו, וידאגו לכך שיהונתן פולארד יהיה איתנו, כאן, בארץ ישראל!