המאבק לשחרור פולארד 35 שנה!
| הלב הבוער של יהונתן פולארד כותב: בוריס שוסטף מתרגם: יאיר רגב יהונתן פולארד, לשעבר אזרח שעבד בשביל צבא ארה"ב, שהקריב את חירותו בשביל להעביר מידע מודיעיני חיוני לישראל, נרקב בבתי סוהר אמריקאים יותר משמונה עשרה שנה – ואנחנו נשארים דוממים. להשוות את האלפים הבודדים שאיכפת להם מחירותו של פולארד לרוב הענק והדומם ששתיקתו איפשרה לממשלת ישראל ולראשי הקהילה היהודית באמריקה להפקיר אותו, יהיה כמו להשוות זרזיף קטן של מים לנהר שוצף וגועש שסוחף איתו כל דבר שהוא פוגש. הצרה של פולארד היא היא תזכורת לסיפור יפהפה על אדם צעיר שנקרא דנקו. סיפור שנכתב על ידי הסופר הרוסי המפורסם מקסים גורקי. הסיפור מספר על שבט של אנשים חזקים שהוכרחו על ידי אויביהם לסגת לעומקו של יער שורץ ביצות. כל יום שעבר הקטין עוד יותר את תקוותם לחיים טובים, והם כבר היו על סף החלטה להכנע לאויביהם ולקבל עליהם חיים של עבדות. דנקו אהב את שבטו מאד. הוא ידע שחייבת להיות דרך החוצה מהיער החשוך והעוין ובאומץ גדול הוא הוביל את אנשיו יותר עמוק פנימה. אך כעבור לא הרבה זמן הם התחילו לרטון. מתודלקים בפחד וחושך, גברו בהם תחושות התסכול והכעס. דנקו הסתכל על אנשיו וראה על פניהם רק שנאה, ושלהבת הרצון להציל אותם התלקחה בלבו. שלהבת זו של אהבה לשבטו הלכה והתחזקה, ופתאום דנקו צעק (תוך התגברות על רעשו של רעם): "מה עלי לעשות בשביל אנשי?" ואז הוא קרע את חזהו וקרע את ליבו החוצה והחזיק אותו מעל לראשו. הוא האיר כמו השמש, אפילו יותר מהשמש, והיער שנרתע מאהבתו לשבטו השתתק. דנקו רץ קדימה, מחזיק את ליבו הבוער גבוה ומאיר את הדרך לאנשיו, והם רצו אחריו. לפתע היער נגמר והם יצאו לים של אור ואוויר צח. דנקו הביט בארץ החופשייה צחק בגאווה ואז נפל מת. והאנשים השמחים המלאים בתקווה וציפיות כלל לא שמו לב שהוא מת ושליבו הבוער עדיין בער ליד גופתו. רק אדם אחד שם לב לזה ומתוך פחד ממשהו דרך על הלב וכיבה את השלהבת שלו. שלהבת האהבה לישראל בערה בחוזקה בליבו של יהונתן פולארד כשהוא החליט לקרוע את חזהו לגזרים -לעבור על החוק האמריקאי- על מנת להזהיר את ישראל מסכנה לעצם קיומה: התחמשותן של עירק,מצרים, סוריה ומדינות ערביות נוספות בנשק לא קובנציונלי כדי להשתמש בו נגד מדינת ישראל. פולארד הזהיר את ישראל מסדאם חוסיין, שתחת סיוע חשאי מארה"ב, בנה ארסנל של נשק ביולוגי וכימי לשימוש נגד המדינה היהודית. פולאד היה מודע היטב לכך שעל פי מזכר ההבנות בין ארה"ב לישראל, למדינת ישראל היתה צריכה להיות גישה למודיעין אמריקאי החיוני לבטחונה של ישראל. אבל בגלל אמברגו לא רשמי של מידע מודיעיני שהוטל על ישראל על ידי בכירים אמריקאים שלא אהבו את היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב המידע על סדאם חוסיין והאמצעים להשמדה המונית שברשותו וברשות מדינות ערביות שכנות הוסתר במתכוון מישראל. פולארד עשה כל שביכולתו כדי לשחרר את המידע הזה למדינת ישראל באפיקים הרגילים והחוקיים, הוא ערער דרך כל הסמכויות שפיקדו עליו עד הפנטגון. כל מאמציו להחזיר את זרימת המידע החוקי לישראל העלו חרס. נסו רגע להיכנס לנעליו של פולארד ולהרגיש את יאושו כאשר פעם אחר פעם הוא הרגיש כאילו הוא דופק את ראשו בקיר של בטון, כאשר הוא ראה שהצד האמריקאי נמנע מלקיים את התחייבויותיו. אנג'לו מ.קודיבלה, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בוסטון לשעבר קצין בשירות החוץ של ארה"ב וחבר בוועדת הסנאט למודיעין כתב בשמיני לדצמבר 2000, "פולארד סיפק בצורה לא חוקית מידע מודיעיני לידידתינו ישראל, מידע שאותו ישראל קיבלה בצורה חופשית וחוקית מארה"ב לפני שהממשל כעס על ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. אני יודע איזה מידע נמנע מישראל מכיוון שסגן המנהל של "המודיעין המרכזי",אדמירל אינמן, הסביר לי זאת בפרוטרוט. הרשימה של המידע שפולארד מסר תואמת בצורה מאד קרובה את המידע הזה." פולארד ראה איך "אדמירל בובי ראי אינמן החליט על אמברגו לא מוכרז של מידע מודיעיני על מדינת ישראל בתגובה להפצצתה של הכור הגרעיני העירקי באוסירק". פולארד התחיל להבין שמניעת המידע מישראל הופכת לבגידה של ארה"ב בבת בריתה המסורה ביותר. מסתבר שרק אז, אחרי שהשקיע את מיטב כוחותיו כדי להחזיר את זרימת המידע לישראל בצורה חוקית, פולארד החליט לפעול בעצמו. אנו מוכרחים לזכור שפולארד לא התכוון לפגוע בארה"ב. אחרי שהחליט לעזור לישראל, ולאחר שיצר קשר עם הישראלים הוא התעקש לא למסור מידע שנוגע לבטחונה של ארה"ב. פולארד דחה ניסיונות של האלוף רפי איתן (שהוביל את המגעים בין ישראל לפולארד) להוציא ממנו מידע שלדעתו נכנס לקטגוריה זו. אפילו איומיו של רפי איתן להאשימו באשמת נגד לא הזיזו את פולארד מעמדתו זו. מה יכול להיות הוכחה טובה יותר לדברים אלו מאשר כתב האישום שהוגש נגדו? הוא מעולם לא הואשם בפגיעה בארה"ב. הוא מעולם לא הואשם בסיכון קודים, סוכנים ותוכניות מלחמה. הוא מעולם לא הואשם בבגידה. כפי שמסביר עורך דינו אליוט לואר, "הוא הואשם רק בקונספירציה לקיים ריגול, אבל הוא לא הואשם אפילו בכוונה לפגוע בארה"ב. כשפולארד קרע לגזרים את חזהו ותלש את ליבו כדי להאיר את הדרך לביטחונה של ישראל הוא לא חשב על עצמו. ליבו הוביל את מי שהיה זקוק לו. הוא רץ והחזיק בו גבוה מעל לראשו וחשב רק על דבר אחד – הישרדותה של מדינת ישראל ותושביה. כמו דנקו הוא חשב על חירותם של בני עמו וכמו האנשים בסיפורו של גורקי, היהודים בישראל נכשלו ולא שמו לב כשהוא נפל וליבו הבוער לצידו. סביר מאד שרבים מהם כלל לא מודעים לעזרה החיונית שאותה הגיש פולארד לישראל. במהלך מלחמת המפרץ ועד לפורים האחרון שבו אזרחי ישראל היו מוכנים עם חדרים אטומים ועם מזרקים עם תרופות נגד מתקפה כימית או ביולוגית מצד עיראק, רוב הישראלים כלל לא הבינו שרק בזכות יהונתן פולארד מדינת ישראל הפכה למדינה המוכנה ביותר בעולם לעמידה כנגד מתקפה בכלי נשק נוראיים אלו. רודולף ג'וליאני, שהיה האדם בדרגה השלישית במחלקה לצדק תחת רונלד רייגן, ושטיפל באלפי בקשות לחנינה היה מהבודדים שראו את המסמכים של פולארד, לכן כדאי לשים לב במיוחד לדעתו בנושא. בארבע עשרה לאוגוסט 1999 כשדיבר בניו יורק ונשאל על מקרהו של פולארד הוא אמר: "בהשוואה למשפטים אחרים המשפט שלו-ואת זה אני יודע כי ראיתי את המסמכים- וגזר הדין שלו הוא הרבה הרבה יותר חמור מגזר דינם של אחרים שהורשעו באותה אשמה." בדיוק את המסמכים האלו עורכי דינו של פולארד עדיין מנסים להשיג היום על מנת להצילו. על פי מידע רשמי מאפריל 2002 ממחלקת הצדק והמשפט של ארה"ב במשך שמונה שנים תיקו של פולארד נפתח לעיון עשרים וחמש פעמים אך בכל זאת עורכי דינו מנועים מלראות את התיק הזה למרות שיש בידיהם את כל האישורים הביטחוניים. חלק מרכזי ממסמכים סודיים אלו מכיל הצהרה של קספר ווינברגר, שהיה בזמנו מזכיר ההגנה, שחרץ את גורלו של פולארד. כפי שאמר ווינברגר אז "קשה לי… לחשוב על פגיעה חמורה יותר בביטחון המדינה מאשר זו שנגרמה על ידי הנאשם,במבט לרוחב, החשיבות הקריטית לארה"ב והרגישות הרבה של המידע (אותו הוא מסר)". אולם בצורה מוזרה בזכרונותיו הוא כלל לא מזכיר את אותו נושא "קריטי לביטחון ארה"ב" שהוא טוען שגרם לכזה "נזק לבטחון המדינה". כשנשאל בראיון למה השמיט את סיפורו של פולארד ווינברגר השיב "בגלל שזה היה במידה מסוימת עניין מאוד מינורי שהפכו אותו למאוד חשוב."כשנתבקש להרחיב השיב:"כפי שאמרתי נושא פולארד היה יחסית מינורי.הוא נופח הרבה מעבר לגודלו האמיתי".כאשר לחצו עליו ושאלו למה המקרה נופח מעבר לחשיבותו האמיתית וינברגר ענה:"אני לא יודע למה זה פשוט היה ככה". אחת מהמצוות החשובות ביותר ביהדות היא פדיון שבויים. היא אפילו חשובה יותר מהאכלת עניים כאשר הן באות אחת על חשבון השניה. אפילו אם קהילה עומדת בפני הדילמה האם למכור את האוצר היקר ביותר שלה-ספר התורה- על מנת לגייס כסף לפדות שבויים היא מחוייבת לעשות זאת על מנת לפדות אותם. בכך שאנו לא דורשים את שחרורו של פולארד אנחנו לא רק עוברים על הציווי של פידיון שבויים אלא אנחנו גם דורכים על ליבו שעדיין בוער. הזמן הוכיח שלמרות ההזנחה שלנו של פולארד אף פעם לא תצליח לכבות את שלהבת אהבת ישראל הבוערת בלבו, אך השנים בהם נלחם בודד על חירותו גבו ממנו מחיר במצבו הגופני והבריאותי. עוד כמה זמן אנו יכולים לצפות ממנו שיחזיק מעמד? זוהי עובדה שפולארד מרצה את גזר הדין החמור והקשה ביותר של מישהו שאי פעם הואשם באותה אשמה כמוהו בארה"ב. העונש המקובל לעבירות אותן הוא ביצע הוא שנתיים עד ארבע שנות מאסר. פולארד כבר ריצה יותר משמונה עשרה שנה של מאסר קשה כשהוא סובל לעיתים מהיחס הגרוע ביותר שמערכת הכליאה הפדרלית בארה"ב מסוגלת להעניק. בינתיים במשך כמעט שני עשורים ממשלת ארה"ב שמה רגליים לכל ניסיום של פולארד להשיג צדק דרך מערכת בתי המשפט בעוד מדינת ישראל והקהילה היהודית בארה"ב נעלו בפני כל דלת דיפלומטית. סיפורו של פולארד הוא לא רק לגבי אדם אחד. הוא דרישה לצדק שווה לכל אזרח אמריקאי וליחס הוגן למדינת ישראל כבעלת ברית של ארה"ב. במשך למעלה מ 18 שנה כמעט ולא עשינו דבר כדי להגן על האינטרסים שלנו במקרה זה כיהודים. עלינו כעם, מוטלת החובה סוף סוף להתעורר ולהתעקש על כך שממשלת ישראל וראשי קהילות היהודים בארה"ב ידרשו משפט צודק ליונתן פולארד. אסור לנו לעמוד בשקט נוכח חוסר צדק זה. עלינו להרים את קולנו ולקרוא לשחרורו לאלתר של יונתן פולארד אחרת לא רק שדמו יהיה על ידינו אלא שהמצב יהווה תקדים מסוכן. למעננו ולא רק למענו לא נשב יותר בשקט! | |
|
