עם סיום הבגרויות עלו לגן הורדים שבירושלים עשרות בני נוער מכל רחבי הארץ. בשעה שחבריהם לספסל הלימודים יצאו לטיולים בגליל או לרביצה על החוף באילת, הם החליטו להקים מאהל מחאה מול הכנסת ולשבות בו רעב במשך כמעט שבוע – במחאה על הפקרתו של יהונתן פולארד. במאמר שפרסמה ניסתה חנה בית הלחמי לתרץ את התופעה ע"י ניסוח תיאוריה (הזויה אך משעשעת) לפיה בני הנוער הללו נשלחו למשימה בלחץ הקהילות האורתודוכסיות ברעננה וכפר סבא בהן חברים לכאורה הוריהם. לחנה ולכל מי ששאל את עצמו מה זה ועל מה זה, מוקדשים הדברים הבאים:

כבר למעלה משנה וחצי עובר אלי יוסף, פעיל ותיק למען פולארד, בכל בית ספר וסניף של תנועת נוער שאליו מזמינים אותו על מנת לספר את סיפורו של יהונתן. את שיחתו הוא מתחיל בדרך כלל בסיפור מתקופה אחרת לגמרי – לפני שישים שנה.

אלי מספר על פגישה שהתקיימה בתא בכלא הרוסי בין קצין SS בשם קפטן ריכטר לבין ראול ולנברג, מי שהציל כמאה אלף יהודים מהשמדה. ריכטר לעג לולנברג ה"תמים" שפעל כה רבות להצלת חייהם של יהודים. "זה אירוני, לא?" שאל ריכטר, "אתה הצלת יהודים, אני שלחתי אותם לאושוויץ, וכעת אנחנו באותו תא… תגיד לי ולנברג, זה היה שווה? מישהו חושב אליך עכשיו ולנברג? מישהו עושה משהו למענך?" ריכטר שוחרר זמן קצר לאחר מכן בהשתדלות הקנצלר הגרמני – ולנברג המשיך להנמק בכלא וגורלו לא נודע.

כ40 שנה לאחר מכן נתפס יהונתן פולארד לאחר שהושלך מהשגרירות הישראלית בוושינגטון היישר לידיהם של סוכני הFBI שחיכו לו בחוץ. גם פולארד היה תמים. כאשר נודע לו שמידע על נשק להשמדה המונית מוסתר מאחיו בישראל הוא ניסה לשכנע את מפקדיו כי יש להעביר את המידע כפי שנקבע בהסכמים שנחתמו בין ישראל לארה"ב. כשזה לא הועיל, החליט יהונתן למסור את המידע בעצמו למדינת ישראל ובכך לאפשר לה להגן על אזרחיה מפני השמדה בגאז.

יהונתן לא הושלך מהשגרירות פעם אחת, הוא הושלך וממשיך להיות מושלך ממנה פעמים אין ספור. שרים וחברי כנסת טסים לארה"ב כמעט בכל שבוע ושמו של יהונתן איננו עולה על פיהם בפגישותיהם עם חברי קונגרס וסנאט, עצומות הקוראות לנשיא ארה"ב לשחרר את פולארד "נשכחות" בארץ על ידי ראש הממשלה, בטקס שהתקיים לאחר שהוחזרו לארץ גופותיהם של שלושת החיילים שנהרגו בלבנון הוזכרו שמותיהם של כל השבויים והנעדרים, כולל עזאם עזאם… אך שמו של יהונתן "נשכח". אלה רק חלק מהדוגמאות לייחס הציני והמשפיל שמקבל מי שפועל בתמימות.

כנראה שלא לחינם רוב הפועלים במסירות נפש למען שחרורו של יהונתן הם בני נוער. המבוגרים כבר התרגלו לציניות ולשגרה, הזעקה "אח שלך נמק בכלא!!" לא פועלת על המתברגן הממוצע כפי שהיא פועלת על בני הנוער שתמימותם עוד לא נהרסה לחלוטין.