העדר נציגי ישראל הרשמיים מהדיון האחרון בעניין יונתן פולרד אינו מפתיע, כמו שאינה מפתיעה הפקרתו במשך 20 שנה על-ידי כל הממשלות. הפקרת אסירי ציון על-ידי הממסד הישראלי מתורגלת היטב עוד משנות ה-80 הלא עליזות.

כלומר, היו כמובן, אמפתיה והתחייבויות לפעול והשתתפויות בכנסים ונאומים חוצבי להבות, אך הפעילות היומיומית האמיתית באה מהארגונים של יהודי ארה"ב.

מצבם של מסורבי העלייה ואסירי ציון, במידה רבה היה תלוי ברוחב הפרסום של העוולות, שנגרמו להם ובחריפות התגובה במערב, אך בכל פעם, כאשר קרה משהו חדש, ידענו, שקודם-כל יש ליידע את הפעילים בארה"ב. במשרד "נתיב", השלוחה של משרד החוץ הישראלי, לא נורא אם יחכו – מה זה משנה, הם יתייקו את זה היום או מחרתיים?

איכשהו תמיד מסתבר, שבין רודפי הצדק האובססיביים, אחוז היהודים עולה על משקלם באוכלוסיה – וזה נורא מעצבן את עושי העוולות. "עוד פעם אתם חושבים, שאתם מיוחדים?" – ההערה הזו, שיצאה מפי השופטים האמריקאיים, לא הומצאה על-ידם. דברים כאלה כבר שמענו הרבה מפי הקוזאקים, הבולשביקים והשופטאקים. "דפקנו כל כך הרבה אנשים, שיושבים להם בשקט" – מתרעמים השופטים – "למה דווקא אתה מזדעק? מה אתה רוצה, שגם בשבילם נתחיל לבזבז את זמננו היקר?".

מי שהכי כועס במקרים האלה, זה אותם הנדפקים האחרים היושבים בשקט: "עוד פעם זה אתם?.. אנחנו עמוק בזבל, המפלס כבר מגיע עד הסנטר – בשביל מה אתה עושה גלים?.. בדיוק בגלל זה אנחנו לא אוהבים אותכם, היהודים!".

במצב הזה, רודפי הצדק מגיבים על-פי שני דפוסי ההתנהגות: אלה המאמצים את האשלייה המתוקה, שניתן לסגור את כל הדברים בשקט ואלה הממשיכים להכות גלים, כי מצפונם אינו מאפשר להם אחרת. באופן מסורתי, ממשלות ישראל שייכות לסוג הראשון.

לאחרונה, למדנו על גורלו של דיפלומט אמריקאי באירופה הארי בינהאם (Hiram-Harry Bingham), שבתחילת מלחמת העולם השנייה הציל אלפי יהודים, בניגוד לדעתם של הממונים עליו במחלקת המדינה. ב-41' הוא הועבר לארגנטינה, משם הציק לממונים על-ידי דיווחים על תנועות הנאצים בדרום אמריקה, עד אשר אולץ לעזוב את השירות.

איש לא הכיר את פועלו, הוא נפטר ב-88' בחוסר כל.
במשך חמישים שנה סירבה מחלקת המדינה להכיר תודה להארי בינהאם, עד אשר לפני מספר חודשים העניק לו קולין פאוול אות הצטיינות בגין "אי-ציות חיובי" ("constructive dissent").
אני חושב, שבעוד שנים רבות, לאחר סיום הקדנציה של הדור הנוכחי עלי אדמות, יפתחו את המסמכים "הסודיים" בעניין יונתן פולרד ויגיעו רשמית למסקנה, שאנחנו יכולים להסיק אותה כבר היום: פולרד עשה את מה שעשה מתוך נאמנות פטריוטיות לשתי המדינות יחד, על-פי סדר אלפבית: אמריקה וישראל.

היות ו"המערכת" אוהבת לתרגל את עשיית הצדק על גיבורים מתים, תבוטל ההרשעה ויערך טקס במעמד שר החוץ הישראלי, בו שר החוץ האמריקאי בעל דמות היגון יניח מדליה על קברו של יונתן פולרד… יישאר רק לשאול במי הם יתעללו אז.