המאבק למען שחרורו של יהונתן פולארד הוא למעשה מאבק לאומי על עצם קיומנו כאומה בארץ, על הרגישות החברתית ועל הערבות ההדדית. כפי ששנת השמיטה מדגישה את אותם העקרונות

אנו בעיצומה של שנת השמיטה ועוסקים הרבה בשמיטת הארץ. יחד עם זאת ישנם יסודות נוספים של שנת השמיטה הקשורים לכל חיינו, ואגע בקצרה בשניים מהם:

1.הלב היהודי:
בהקשר של השמיטה בדברים ט"ו, אנו לומדים: "לא תאמץ את לבבך". ישנו ציווי מיוחד על פתיחת הלב לרגישות לאחינו במצוקה… אולי יותר מכל דבר אחר פתיחת הלב חשובה כלפי יהודי הנמצא בשבי, כפי שמלמדנו הרמב"ם (מתנות עניים ,ח, י):

"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים. שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו – הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך…". קל מאוד להתעלם מהשבוי הנמצא רחוק מאיתנו, ועל כן דווקא כאן המבחן שלנו בפתיחת הלב לכאבו, ומכאן גם המפתח לרגישות למצוקות נוספות כמו של אחינו בשדרות, וכו'.

בנקודה זאת מזעזעת האטימות וקשיות הלב כלפי אחינו יהונתן פולארד, הנמק בכלא האמריקני יותר מ-22 שנה, ומצבו קשה ביותר.

אין בארה"ב תקדים לעונש כה חמור (העונש המקובל לעבירה כזאת הוא עד 4 שנות מאסר), אולם ממשלת ישראל עדיין איננה מבקשת באופן רשמי את שחרורו.

2.הערבות ההדדית:

אין כמו שנת השמיטה המדגישה את קיומנו כעם בארץ, בה "כל ישראל ערבים זה לזה". במצבנו כיום זהו אחד הדברים הבסיסיים ביותר הדורש תיקון – להחזיר את הערבות ההדדית, שהיא הבסיס לחוסן הלאומי. כולנו כואבים את מצבם הקשה של אחינו בשדרות וביישובי עוטף עזה, ואת אוזלת היד של ממשלת ישראל.

מעבר לכל המחדלים הביטחוניים, נראה ששורש הבעיה היא בחוסר הערבות. לו היה ברור שלא רק שדרות היא המופגזת, אלא מדינת ישראל כולה – הייתה מגיעה התגובה המתבקשת, שלא הייתה מאפשרת יום אחד נוסף של קסאמים על שדרות.

המאבק למען שחרור אחינו יהונתן פולארד הוא בדיוק על הנקודה הזאת, להחזיר את הערבות ההדדית, שהוא למעשה מאבק על עצם קיומנו כאומה בארץ.

'לא משאירים פצועים בשטח', איננו רק כלל צהל"י אלא גם כלל הילכתי. דווקא בזמן מלחמה באה לידי ביטוי הערבות ההדדית בצורה מכסימלית – כאשר צריך להסתכן ולא להשאיר חייל פצוע בשטח.

יהונתן פולארד היה חייל שלנו במשימת המודיעין, כאשר העביר למדינת ישראל מידע ביטחוני חיוני ביותר. אולם הוא הושאר "פצוע בשטח" והופקר בכלא האמריקני.
מדהים הדבר עד כמה פתוח ליבו של יהונתן למצוקת אחיו, ולמרות מצבו הקשה הוא חש את כאבם של תושבי שדרות, כפי שכתב במכתב מהכלא (לפני כשנתיים):

"אף שהדבר איננו פשוט כלל במצבי, אני חש חובה להעביר אליכם מסר של חיזוק ותמיכה במאבקכם. לפני 5 שנים כתבתי מכתב לראש הממשלה דאז, אריאל שרון, וחתמתי אותו במשפט הבא: 'דע לך שהיכולת הזו להתעלם מבכיים של כלל אזרחי המדינה היא בסך הכל הרחבה של היכולת להתעלם מכאבו של סוכן אחד. אחרי הכול, חמישה מיליון איש הם חמישה מיליון פעמים איש אחד…'. האמת היא שכשכתבתי את הדברים לא תיארתי לעצמי עד כמה נכונים הם יהיו כיום. לפני 5 שנים איש לא תיאר לעצמו בחלומותיו הגרועים ביותר שמצבו של עם ישראל בארצו יכול להידרדר עד כדי כך.

"רצוני לומר לכם, אנשי שדרות היקרים, שבמאבקכם להפסקת הפקרת עירכם לטרור אתם נאבקים לא רק למען העיר שדרות ותושביה אלא למען המדינה והעם כולו. אותה ממשלה שמאפשרת את הפקרת חייכם לנוכח ההפגזות היומיומיות, היא זו שמסוגלת להפקיר כל אזרח ואזרח. אם פעם היו מי שחשבו שזה קורה רק לאחרים: נעדרי צה"ל, מדחת יוסוף, חיילי צד"ל, המשת"פים או הקשישים והחולים, היום זה כבר ברור שמדיניות ההפקרה מסכנת כל אזרח בישראל!

אנו חייבים להחזיר את הערבות ההדדית! אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד!…".
המאבק למען שחרורו של אחינו יהונתן איננו רק מאבק פרטי, אלא מאבק לאומי על עצם קיומנו , על הרגישות החברתית, ועל הערבות ההדדית. היום הינו שעת הכושר לשחרור אחינו יהונתן, לקראת סיום כהונתו של בוש כנשיא, והיא שעת המבחן של כולנו, כדברי אחיי יוסף: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו ולא שמענו…".

נתחזק כולנו , כאיש אחד בלב אחד, לשחרור אחינו יהונתן לפני שיהיה מאוחר מדי, ח"ו. "היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה, חי ה' אם ייפול משערות ראשו ארצה, כי עם אלוקים עשה היום הזה" (שמואל א יד, מה).

פורסם לראשונה [במקור ראשון 20.02.08 ]