יהונתן פולארד. למשמע השם בלבד הלב נחמץ, נִרעד וקופץ. מי שמצוי בַּפרטים יודע שמדובר בעוול נורא הגובל בהתעללות. עד לפני כעשר שנים, מדינת-ישראל הרשמית ניערה את חוצנה ממנו
התעלמה, הפקירה.
כבר עשרים ושתיים שנה מרצה יהונתן פולארד עונש כגמול על מעשה יהודי ואנושי שעשה למען כל אחד ואחת מאיתנו בגבולות מדינת ישראל. הפקרתו לחסדי סוהרים אמריקנים, הינה בגידה של מדינת ישראל בו ביהונתן פולארד. בגידה, אין מילה אחרת.
אבל מי מאיתנו בגד בו? יהונתן פולארד עצמו יודע שהעם בישראל על כל גווניו תומך בו בכל לב ותובע את שחרורו. הוא אומנם שואב עידוד מכך אבל עידוד ככל עידוד, הוא רק עידוד, מה שנחוץ בדחיפות אין דומה לה בבהילות הוא לא עידוד, אלא חופש, חופש ליהונתן פולארד.
לפני תשע שנים וחצי הכירה כאמור מדינת ישראל באופן רשמי במחויבותה כלפי יהונתן פולארד ומוכנה לשאת באחריות המלאה הנובעת מכך. וזו הבעיה: מדינת ישראל מצהירה שהיא רק "מוכנה" לשאת באחריות. בפועל היא אינה נושאת בשום אחריות כלשהי, לא מלאה ולא חלקית. ועל כן אין משקל למילה "מוכנה" בלשון המעטה, או: מדינת ישראל איננה מוכנה בשום אופן לעשות דבר וחצי דבר לשחרורו של יהונתן פולארד וזאת בלשון ישירה הנובעת מן המציאות העגומה.
כל האירועים, הכרזות, ההפגנות והחתימות הם יוזמה של העם, רק של העם. הנה לנו מקרה שהמדינה והעם אינם דבר אחד. יש עם, ולעומתו מדינה המתנהלת נגד רצון העם. מדוע ולמה?
בשאלה הגורלית הזאת צריך להציף את ממשלת ישראל במכתבים, בדואר אלקטרוני, בפקסמיליה, בטלפונים. ממשלת ישראל לבדה חייבת לנו את התשובה האחת והיחידה: לא להיות "מוכנה" ולא "לעשות הכל", התשובה האחת שאין בלתה היא: להביא את יהונתן פולארד הביתה, מהר.
כיהודי, אזרח מדינת ישראל, אני מתבייש בממשלותי במשך עשרים ושתיים שנה, להוציא בנימין נתניהו שהוציא מנשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון הבטחה לשחרר את פולארד, הבטחה שלא קוימה עד היום, תשע שנים אחרי.
אני מכה על חטא על שבע שנים נוראות שעברו על יהונתן פולארד בבידוד קשה מנשוא בגלל האחריות הכושלת של אותן ממשלות שלי. אני מרגיש חובה לעצמי להיות מודיע בשער, להתריע ככל יכולתי הדלה.
עשרים ושתיים שנים בלתי נתפסות חייבות להדיר שינה מעינינו וכולנו כאן אחוזי בושה וכלימה שממיטה עלינו ממשלת ישראל. אחת התובנות האנושיות בהן התברכה ישראל היא שלא מפקירים פצוע בשטח וכאן לא רק שממשלת ישראל הפקירה ומפקירה את פולארד היא שלחה אליו את נציג המוסד עם מסר אכזרי מאין כמוהו: להתאבד. בושה על חרפה…