הכלא הפדראלי 'באטנר' , בצפון קרוליינה, נראה כמו מחנה צבאי שמור ומטופח היטב. בתקווה שנוכל להוסיף כמה דקות לפגישה עם יהונתן, הקדמנו להגיע והמתנו במכונית במגרש החניה . "אינכם יכולים להמתין כאן" הודיע לנו שוטרת פדראלית. "אסור לשבת בתוך המכונית שלנו?" השתאנו– "נכון" השיבה השוטרת. "זה לא כלא רמלה", חשבתי לעצמי כשנסענו במעגלים סביב באטנר.

 יהונתן נכנס לחדר המבקרים כשחיוך על שפתיו. הוא מתנהג כמארח חביב, למרות נוכחותו של איש הבולשת המגיע במיוחד מוושינגטון כדי להיות נוכח בכל מפגש. 22 שנה לאחר שהעביר יהונתן לישראל, מידע חיוני לעצם קיומה, מידע שבעלת בריתה – ארה"ב – היתה מחויבת להעביר על פי כל ההסכמים, 22 שנה אחרי, ועדיין נשמר יהונתן באחד מבתי הכלא הקשים ביותר. בתחילה, נחבש יהונתן בצינוק מתחת לאדמה. הוא הופשט מבגדיו והוחזק  בטמפרטורה נמוכה ובתנאים שדי היה בהם להוציא מדעתו כל אדם רגיל. אך לא יהונתן.   עשרות  מרגלים מרוסיה, מסין, ממדינות עוינות בעליל לארה"ב נתפסו לאורך אותה תקופה ושוחררו לאחר זמן מממוצע של פחות מ3 שנים. מדינותיהם פשוט עשו למענם. אך לא יהונתן. 22 שנה חלפו, יהונתן עודנו נמק בכלא, עודנו נחשב מרגל מסוכן.

האם עבורנו הוא הגיבור שסיכן עצמו למעננו והעביר לנו מידע חיוני לביטחוננו? התשובה שלילית, במקום להעריכו אנו מתנערים ממנו, מפחד האמריקנים שאנו שואפים להיות כמותם. עבורנו הוא לא הסוכן הישראלי הגיבור, הוא לא מן טננבאום יפה בלורית עם דרגות קצונה, שנהפוך בשבילו עולמות. אצלנו – פולארד הוא פשוט מטרד. אם נתעלם אולי הוא יחלוף…

בכל פעם אני נדהם כיצד האיש הזה מצליח לכבוש את רגשותיו. כשאנחנו מתחבקים, משהו מהטרגדיה זורם אלי. יהונתן מדבר. הוא מדבר על המתרחש בארץ. הוא מעודכן יותר ממני. מעבר לגדרות התיל בצפון קרוליינה, מצליח מבטו החודר של פולארד להגיע ולנתח את המתחולל בישראל – טוב יותר מכל הפרשנים המקומיים.

  הביקור מתחיל להסתיים. "מה אנחנו יכולים לעשות למענך" שואל חברי שמואל סקט את יהונתן. ואז משהו אצל יהונתן כאילו נסדק. פתאום הוא כבר לא המארח בסלון הפרטי. "אני רוצה שתראו את זה" הוא אומר וחולץ את נעלו. מראה מפחיד של קרסול מעוות ומנופח מתגלה לעיני. יהונתן תוחב את אצבעו עמוק אל תוך המפרק כאילו היתה רגלו עשויה מפלסטלינה. הוא מושך את אצבעו וה"חור" פשוט נשאר שם. "בכל המפרקים בגוף – המצב דומה" הוא מסביר. "אינך מקבל טיפול?" אני שואל – "שום דבר מלבד כדורים נגד כאבים" הוא עונה בחיוך – "וגם על זה ויתרתי כי הם מאלצים אותי לעמוד שעה בתור בכדי לקבל את הכדורים הללו וגופי פשוט לא עומד בזה". פתאום אני מבין שיהונתן פשוט מודאג שעד שנעשה משהו – כבר לא יהיה את מי להציל.

 קולות חדשים נשמעים בארה"ב. הנשיא – אדם דתי מאוד – שולח רמזים כי ישמח לשחרר את פולארד לקראת חג הפסח. ג'יימס וולסי – מי שהיה ראש ה CIA כשפולארד נלכד, ובכירים אחרים בממשל האמריקני, קוראים בפומבי לשחררו.

 מה שנדרש הוא בקשה רשמית מצד ישראל. אך ראה זה פלא, המדינה שלמענה הקריב יהונתן את חייו, שולחת לאמריקנים מסר הפוך – פולארד לא מעניין אותנו. 112 חברי כנסת חותמים על מכתב הקורא לשחרורו,  אך גם שרון וגם אולמרט מסרבים להעביר את המכתב לנשיא. בשעה שפילגשו של סוחר הסמים טננבאום – מקבלת קיצבה נדיבה מהמדינה, אסתר פולארד, אשתו חולת הסרטן של יהונתן, אינה זוכה לתמיכה כלשהי, כספית או רפואית.

 יהונתן הוא היהודי שהציל את הישראלי מהאמריקני.  פולארד כופה עלינו את זהותנו היהודית. דרשו את שחרורי, כי אני לא אמריקני ואתם לא ישראלים – כולנו יהודים. לכן הקרבתי עצמי למענכם. לכן אתם צריכים עכשיו לפעול למעני. זה משבר זהויות שאיננו רוצים להתמודד איתו.

 כדי להציל את יהונתן פולארד, עלינו לפעול בגלוי, לא מתוך  זהותנו הישראלית אלא מתוך זהותנו היהודית. ישראל יהודית, יכולה בקלות רבה להביא לשחרורו. את הישראלי –  אל"מ אביעם סלע שהפעיל את פולארד ונדרש ע"י האמריקנים באותה מידה –  ידעה ישראל להציל . ישראל היא מדינת הישראלים לא מדינת היהודים.  מבחינת המנהיגות הישראלית המנוכרת ליהדותה – עדיף שיהונתן ירקב בכלא.