לפני למעלה מ18 שנה במהלך עבודתו של פולארד כאנליסט בחיל הים האמריקני הגיעו לידו מידעים רבים הקשורים בביטחונה של מדינת ישראל. החל ממידע בנושא הכור הגרעיני בעיראק ונשק אב"כ המתפתח במדינות ערב וכלא במיקומה של מפקדת אש"ף בלבנון. יהונתן – מצד אחד יהודי – מצד שני אמריקאי היה נתון בהתלבטות קשה. האם עליו לשמור אמונים למפקדיו ולבגוד בעמו? או שמא להיפך… יהונתן ניסה לפנות למפקדיו לשכנע אותם להעביר לישראל את המידע הקריטי שעלול להיות הגורם להצלתם של חיי אלפי יהודים, מידע שאותו הייתה ארה"ב מחויבת להעביר לישראל על-פי ההסכמים שנחתמו בין שתי המדינות בתשמ"ג. התשובות שקיבל פולארד ("אתם היהודים מפחדים יותר מדי מגאז") הכריעו ככל הנראה את הכף בסופו של דבר, וכך כותב פולארד על מעשיו במכתבו לרב בארצות הברית:

"האם היה עלי לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר, שעה שסכין ננעץ בגבה של ישראל? איזה יהודי המכבד את עצמו יכול לעשות כך? כן, אני יודע, שרבים מבין היהודים בארה"ב, זועמים על אשר עשיתי. בשום אופן, הם מייללים אסור היה לי לסכן את מעמדנו כאן, בהפגנת נאמנות כזו לישראל. ומה היה עלי לעשות? לתת לישראל להתמודד לבדה? אם סבור אתה שכך היה עלי לעשות, כיצד נוכל לגנות את אותם אנשים שבמהלך מלחה"ע השנייה שתקו, ובכך השתתפו בנטישת יהדות אירופה. באמת רבי, מה היה ההבדל בין שתיקתם אז, לבין החלטה שלי לשמור על שתיקה באשר לגאז רעיל המאיים על ישראל? ככלות הכל, אותו גאז בו השתמשו הנאצים לפני 40 שנה לרצוח בו את אחינו באירופה, יכול היה בקלות לשוב ולשמש בידי הערבים להשמדת הישוב בארץ ישראל. האם באמת ציפו ממני לאפשר להסטוריה לחזור על עצמה, ולא לעשות דבר למנוע אסון מעמנו? האם יכול היית אתה לעמוד מנגד ולתת לדברים להתרחש? אני מודה, הפרתי את החוק. אך לאמר את האמת, מעדיף אני להעלות רקב בכלא, מאשר לשבת ח"ו שבעה על מאות אלפי ישראלים שעלולים היו למות בעד פחדנותי. שואל אני אותך: האם אש השריפה של מחנות ההשמדה, הפכה כה קרה עד כי אנשים שכחו שששה מליון יהודים נשחטו שם לעיני עולם שלם שהביט בשתיקה. האם הזעקות בנוה שלום, כה החוירו עד כי אנשים שכחו שאנחנו עדיין נחשבים מטרה הוגנת לטבח? האם ההלויות בהר-הרצל הפכו כה שכיחות, עד שאנשים שכחו את מחירה הנורא של העצמאות? באשר לי – לא שכחתי את המחזות האיומים הללו. שמרתי אותם חיים בתודעתי, על מנת שיהיו לי תזכורת תמידית, עד כמה חיינו תלויים על בלימה. לפיכך רואה אתה, לא יכולתי להעלים עין מן האמברגו המודעיני, ולדמות שאיננו קיים, הייתי חייב לפעול."

יהונתן החל להעביר את המידע ללק"ם, הובטח לו כי ברגע שתתעורר בעייה הוא ימצא מקלט בטוח בשגרירות. כאשר הגיע המצב לכדי כך הגיע פולארד בשגרירות… אך נדחף משם החוצה בידי השמור שבפתח על-פי ההוראה שהגיעה מהארץ. ניתן להרחיב רבות בנושא המשפטי והמוסרי מבחינת ארה"ב. יש גם הרבה מה לדבר על המשפט שמעולם לא נערך לו (פולארד הסכים לחתום על עיסקת טיעון שאחד מסעיפיה היה ההכרה בכך שהוא סוכן ישראלי, הסעיף נמחק בעט אדום וכחול על ידי נציגי ישראל וארה"ב ובאיומים בנוסח "אתה תשאר בכלא לנצח ואשתך-אן תמות בכלא" שכנעו אותו לחתום בסופו של דבר) ועל העונש הנורא (מאסר עולם לא קצוב!) שנגזר עליו, עונש שאף אדם שעבר עבירה דומה בארה"ב לא "זכה" לקבל גם דומה לו (העונש המירבי שניתן אי פעם בארה"ב על העברת מידע למדינה ידידותית הוא 4 שנים, היו גם כאלה שלא ישבו אפילו יום אחד בכלא!) אך ברצוני להתייחס לנקודה שלעניות דעתי היא החשובה ביותר:

יהונתן פולארד הוא האנטיתזה של מדינה ישראל כיום. מדינת ישראל הפכה בשנים האחרונות לסוג של עסק. אין נשמה, אין מוסר – רק רווחיות. הדבר מתבטא בתחומים רבים אך די אם נזכיר כיצד הוא מתבטא בכל הקשור להפקרת העוזרים והמסייעים לנו – יהיו אלה אנשי צד"ל או הסייענים בקרב הפלשתינאים שכאשר הם מתגלים הם הנטבחים ואין מושיע. מדינת ישראל עושה בנושאים הללו ובאחרים (כולל בנושא פולארד) שיקול קר והגיוני של רווח והפסד: "האם נהרוס את היחסים עם ארה"ב בעבור אדם אחד?" "האם יש לסכן חיילים עבור סייען שבין כה לא יועיל לאחר מכן" ובצורה דומה נעשה השיקול גם בנושאים האחרים.

יהונתן לעומת זאת, הבין, כי הוא, בהיותו יהודי – מחויב לשלומו ולבטחונו של כל יהודי אחר! יהונתן הבין מהי ערבות הדדית בעם ישראל. לכן העדיף פולארד לסכן את חירותו מאשר "לשבת שבעה על מאות אלפי ישראלים שעלולים למות בעד פחדנותי". גם מכלאו ממשיך פולארד באותה הבנה פשוטה של המחויבות והערבות היהודית. כך קבלה שפרה הופמן, מארגון נפגעי הטרור הערבי לפני 15 שנה צ'ק המיועד לנפגעי הטרור בארץ בתוספת מכתב בו הוא מביעה את תקוותו להגיע במהרה לארץ ולהתנדב בארגון. כך גם שלח יהונתן מכתבי תנחומים למשפחות נפגעי טרור שלא הכיר. יהונתן הבין ומבין מהו ע-ם י-ש-ר-א-ל. ממשלת ישראל איננה מבינה.

לכן, אני מאמין כי שחרורו של יהונתן לא יגיע כתוצאה מהסכמים משלושים כלשהם (אגב, כאשר בקרה אצלו גאולה כהן לפני שנים הוא ביקש ממנה להעביר כי לא יהיה מוכן להשתחרר כאשר הוא יודע שבתמורה לכך ישוחררו מרצחים שיסכנו חיי יהודים) או כתוצאה מבקשה ל"מחווה הומניטארית" אלא רק מתוך הבנת סיפורו של יהונתן כחלק בלתי נפרד מנושא המחויבות ההדדית של כל יהודי לכל יהודי אחר, מה שיגרום באופן מיידי להעלאת הדרישה הציבורית: "ישוחרר יהונתן פולארד!"