באיחור קל של רבע מאה הודיע אתמול ראש ממשלת ישראל, בשם הממשלה, שיגיש לנשיא ארה"ב בקשת חנינה רשמית עבור המרגל ג'ונתן פולארד. על זה נאמר מוטב מאוחר מאי פעם. רק עכשיו, דרך ההודעה הדרמטית הזו של בנימין נתניהו, אפשר להבין את גודל האבסורד בכך שעד היום ישראל לא טרחה להגיש בקשה כזו. זה נושא ששווה תחקיר עתונאי, אפילו ועדת חקירה, אבל כרגע אין בכך טעם. עכשיו, כשפולארד סובל מבריאות קורסת וסוגר 25 שנה בכלא האמריקאי, רוב הזמן בתנאים קשים, צריך לעשות הכל כדי שישתחרר. חשבונות נעשה אחר-כך.

בהקשר הזה, אי אפשר לא לתת קרדיט לראש הממשלה נתניהו. ממשלתו הראשונה הכירה בפולארד כסוכן ישראלי (אחרי שממשלת רבין-פרס העניקה לו תעודת זהות ישראלית), ועכשיו הוא הראשון שמרים את תפוח האדמה הלוהט הזה ומגיש בקשת חנינה לאמריקאים. לא בחשאי, לא בשיחה האינטימית בחדר הסגלגל, לא ברמזים ולא בקריצות. בקשה רשמית של העם בישראל מהעם באמריקה. עכשיו תפוח האדמה הזה לוהט על שולחנו של אובמה. נראה אותו.

נתניהו התלבט יממה ולבסוף נעתר לתחינתה הנואשת, אין הגדרה יותר קולעת מזה, של אסתר פולארד. זה מקרה נדיר בו חולשתו של ראש הממשלה היא יתרון. הוא ישב שם מולה, שלשום, ראה אותה סובלת, ראה אותה מליטה פניה בידיה רוב הפגישה, ראה אותה מביטה לו בעיניים, ממקדת בו מבט, ואומרת לו ש"אם אתה לא עושה את זה עכשיו, אתה דן אותו למיתה. הוא כבר לא יכול להרים שפופרת. הוא היה בבית החולים שלוש פעמים בחודש האחרון. זה הזמן".

נתניהו לא היה יכול לסרב. לא היה בו העוז הנדרש, ובצדק, כי העוז הזה מיותר במקרה שלנו. למחרת, אתמול בצהריים, החליט. הודעה הועברה לבית הלבן ואחרכך פורסמה בתקשורת הישראלית. עכשיו זה של אובמה. בירושלים לא תולים תקוות מיותרות במהלך הזה, אבל לנו, התקשורת   והציבור, אסור להרפות.

כל אחד צריך לעשות מאמץ

כשהחלטנו במעריב לצאת לקמפיין תקשורתי למען שחרורו של פולארד ידענו שהסיכוי קלוש. לא עשינו את זה בשביל רייטינג, כי אין לפולארד רייטינג. איך יהיה לו רייטינג כשאפילו אוהל המחאה של משפחת שליט עומד ריק?. לא היתה ואין לנו כוונה לקחת קרדיט על שום הישג מההישגים שנצברים בשבועיים האחרונים במאבק הזה. המטרה של הקמפיין הזה נעלה וחשובה יותר מכל הקרדיטים. מצידי ש"ישראל היום" יקחו על פולארד קרדיט. עכשיו, קודם כל, צריך להציל אותו. כולנו יחד.

הסיבה היחידה שהביאה אותנו לצאת לקמפיין הזה (הרעיון היה של יצחק אורן, לשעבר ציר הקונגרס הישראלי בוושינגטון ומחזיק תיק פולארד הראשון בשגרירות, שהרים לי טלפון בוקר אחד) היא שזה נכון, זה חשוב, זה צודק. הגיע הזמן. הנתונים שמתגלים לעיני הציבור בחודשים האחרונים מוכיחים מה שפולארד ורעייתו אסתר זועקים כבר עשרים שנה. שהתיק שהופל עליו על ידי הממסד האמריקאי היה דמיוני לגמרי. שלא היה לו קשר למות הסוכנים האמריקאים (החפרפרת אלדריץ' איימס אחראי לכך). שקספר ויינברגר שלח אותו למאסר עולם סתם ככה. שעונש של 25 שנות מאסר, חלק מהם בצינוק, הוא עונש לא אנושי, מפלצתי, אכזרי באופן בלתי ניתן לשיעור. שהעונש הממוצע של אלה שהורשעו בעבירה בה הורשע פולארד היה בין 5 ל-7 שנות מאסר, מתוכן הם ריצו בין שנתיים לארבע שנים בפועל. בארצות הברית. ורק אותו הוחלט איפשהו, על ידי מישהו, לקבור בחיים.

העובדות הללו ידועות עכשיו גם כאן, וגם באמריקה. מה שאצלנו לא כולם יודעים זה שפולארד הציל חיים. המידע שהביא לישראל היה אדיר, רב ערך, מודיעין איכותי מבצעי צרוף. האמריקאים יודעים הכל. הם קיבלו בחזרה את המזוודה עם המסמכים . היום, אחרי רבע מאה, כל זה

כבר לא רלוונטי. עכשיו הצטברה לה מסה קריטית באמריקה שקוראת לשחרורו. גם הקהילה היהודית, שעד לפני כמה שנים לא היתה מוכנה לשמוע עליו, השתחררה והתגייסה למענו. יו"ר ועדת המודיעין של הקונגרס בתקופת מאסרו של פולארד כתב שני מכתבים לאובמה. סגנו של ויינברגר, לורנס קורב, התגייס לשדולה למען פולארד. חברי קונגרס וסנטורים מוכנים להניע מהלך ציבורי. גם קולו של הציבור צריך להשמע. גם קולנו שלנו, בתקשורת.

ברק אובמה מחפש עכשיו דרכים להתחבב על עם ישראל. אנשיו יודעים שאחת הטעויות האסטרטגיות הקשות שלו היתה הזנחת העם בישראל ואבדן האמון רב השנים בין הממשלים והנשיאים האמריקאים השונים לציבור הישראלי. איפה קלינטון ובוש, ואיפה אובמה. אנשיו של אובמה מבקשים עכשיו דרכים לתקן את זה. אין דרך טובה משחרורו של פולארד. קודם כל, כי זה נכון וזה צודק. ושנית, כי זה ישים קץ לחשדנות, לדעות הקדומות ולרתיעה האוטומטית אותה חשים ישראלים רבים מול הנשיא האמריקאי.

כל אחד מאיתנו צריך לעשות היום כל מה שאפשר כדי לשכנע את האמריקאים שהגיע הזמן. זה לא קמפיין פרטי של אף אחד. זה מאמץ להציל אדם שנמק בכלא כבר 25 שנה. אדם שהוכפש ונרמס והומצאו עליו אין סוף עניינים לא מבוססים (כמו, למשל, שהוא ואשתו מקבלים סכומי כסף גבוהים ממדינת ישראל. לא היה ולא נברא). תום פרידמן צריך להבין את זה, השגריר האמריקאי בתל-אביב צריך לדעת את זה, הדודה שלכם באמריקה צריכה לשמוע את זה, בטלפון, בפייסבוק, ביוטיוב, איפה שאתם רוצים. הזעקה הזו היא הנשק היחיד שנותר במאבק על חייו של פולארד.

הוא ריגל, הוא פשע, הוא הביע חרטה, הוא יושב בכלא כבר 25 שנה ועכשיו הגיע הזמן לשחרר אותו.  

המאמר המקורי של בן כספית