פדיון שבויים הוא חלק ממצות הצדקה, אך חשוב יותר מן הצדקה עצמה." אמרה המורה בשיעור על הצדקה "להיות בשבי זה יותר גרוע מרעב או מעוני".

ובמצוה הזאת מתגלה ה', ברב חסדיו, בדיבר הראשון 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'…"

המורה ספרה לבנות על יונתן פולרד, יהודי שחי בארצות הברית ועבד בשרותים החשאיים שם. הוא גלה, שאמריקה מסתירה מידע בטחוני חשוב מישראל. הוא הלך וגילה לישראלים את המידע, נתפס ונכנס לכלא, והוא יושב שם כבר יותר משמונה עשרה שנה!".

הבנות כבר שמעו על המקרה של יונתן, אך בפעם הראשונה הבינו כמה זה לא הוגן שהוא יושב שם בכלא, וכמה צריך לעזור לו לצאת.

"מה אפשר לעשות למענו?" שאלו כמה בנות

"הרבה!" השיבה המורה. "הכי חשוב, אפשר להתפלל עבורו [יונתן בן מלכה], יש הפגנות וכנסים שאפשר להגיע ולהשתתף, יש לנו חולצות עם הדפס של שמו, שאפשר לקנות אצלנו בבית הספר, אפשר לשלוח מכתבים אליו או אל נשיא ארה"ב ולבקש לשחרר אותו, ועוד הרבה פעולות."

הבנות מאד התלהבו, והחליטו להקים מטה פעולה בית ספרי, שירכז את כל הפעולות למענו. הן יצרו קשר עם רבנים בארץ ובחו"ל, שוחחו כל שבוע עם אשתו אסתר, ששמחה מאד על העזרה, אספו כסף למענו והדביקו סטיקרים.

יעל דאגה להזכיר לגבאי בית הכנסת לומר תפילה לשחרורו, ושכנעה את אמה לשמור מקום בסעודת ליל הסדר בשבילו [ובשביל רון ארד, ושאר הנעדרים]. היא הכינה למסעד הכסא כסוי יפה ורקמה עליו את שמו של יונתן [ורון] והוסיפה את הפסוק "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה…"

באחת הלילות חלמה יעל והנה משאלתה התגשמה. ראש הממשלה של ישראל דרש בתוקף את שחרורו של יונתן, ונשיא ארה"ב נעתר לבסוף, ושחרר אותו!

שמחה גדולה מילאה את יעל בחלומה, היא ראתה את עצמה הולכת עם כל חברותיה לשדה התעופה לקבל את פניו בפרחים וריקודים. אלפי אנשים הריעו כשהופיעו פניו בדלת המטוס. תזמורת גדולה נגנה, ויעל לא יכלה להתאפק יותר, ומרוב שמחה היא פרצה בבכי…

היא לא זוכרת מה קרה, אך פתאום היא מצאה את עצמה בזרועות אמא… "יעל…יעל…" קולה של אמא ניסה להרגיע "יעל את חולמת…"

"יו! איזה חלום זה היה!!!" קראה יעל בהתרגשות. שיחררו את יונתן! הוא הגיע לארץ! אני הייתי שם…"

"שיחררו את יונתן פולרד, בחלום?" שאלה אמא.

"כן! כן! זה היה כל כך נפלא! – אוי! כמה חבל שזה רק חלום! אני כל כך רוצה שהחלום ימשיך!"

"את יודעת, יעל," אמרה אמא " לפני עשרים וחמש שנים אני הייתי פעילה בשחרור של יהודים מברית המועצות, רוסיה של פעם. היו שם יהודים שרצו לקים מצוות ולעלות לארץ, והרוסים לא נתנו להם. קראו להם 'אסירי ציון' או מסורבי עליה. ביניהם היו מפורסמים מאוד: אדה נודל, נתן שירנסקי, יוסף מנדלביץ, ועוד הרבה יהודים טובים. שלחנו המון מכתבים, השתתפנו בהפגנות והתפללנו. ובסוף ה' גאל אותם והם השתחררו. אין לך מושג איזה שמחה היתה כשהם הגיעו לארץ. הרכיבו אותם על הכתפים ורקדו איתם שעות, ערכו להם סעודות הודיה בהמון מקומות בארץ. גם אצלנו הייתה סעודה גדולה…"

יעל הקשיבה ועיניה נצצו, "גם אני רוצה לערוך סעודת הודיה ליונתן כשישתחרר." אמרה. "כמה אנשים היו בסעודה שלכם?"

"הרבה מאוד!" ענתה אמא קנינו המון אוכל והוצאנו את כל הרהיטים, והיגיעו המונים, זה היה ממש נפלא!"

לא פחדתם שלא יבואו מספיק אנשים לסעודה, והרבה אוכל יזרק?"

הזמנו המון אנשים, ופרסמנו שמצוה לבוא ולהשתתף, והאנשים פשוט הגיעו!"

"זה כמו מה שלמדנו היום בפרשת השבוע!" אמרה יעל "בקרבן תודה יש הרבה לחמים, יותר מקרבן שלמים, אבל זמן אכילתו קצר יותר, וזה, כדי שמביא הקרבן יזמין לסעודת ההודיה הרבה אנשים, ובכך יפרסם את הנס שקרה לו!"

"זה מתאים מאוד!" הוסיפה אמא "קרבן תודה מביאים על ארבעה גאולות המופיעות בפרק ק"ז בתהילים : חבוש בבית האסורים, ייסורים של מחלה, יורדי הים, והולכי מדברות – שנצולו בכך, והסימן הוא 'וכל החיים יודוך סלה'. והיום כשאין קרבנות, אנשים אלו מברכים ברכת הגומל במניין, ועורכים סעודת הודיה.

אני מאוד מקוה שאת תזכי לשבת בקרוב בסעודה כזאת לכבוד יונתן פולרד, אך בינתים אומר לך דבר חשוב שגם קשור לחג הפסח.

נתן שירנסקי סיפר, כשדנו אותו למאסר ברוסיה, הוא אמר לשופט: אמנם אני הולך לכלא והופך להיות אסיר, ואילו אתה השופט הולך הביתה חופשי ומשוחרר, אולם האמת הפוכה! אתה וכל חבריך עבדים נרצעיים לשלטונות המרושעים, אינכם חופשיים לומר אמת וחצי אמת, אילו אני וחברי בני חורין אמיתיים – והאמת תנצח!"

כך קרה, ובעזרת ה' גם יקרה!

אלקנה זילברשיין

נצרים תשס"ד